"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

יש פרידות שקשה לכתוב עליהן. יש אנשים שגם אחרי שהמילים נגמרות, הלב עדיין מסרב להאמין שהם אינם. כזו היא הפרידה שלי משלמה (מומו) נקוה ז"ל. עבור רבים מומו היה מנהיג, לוחם חברתי, יו"ר ארגון נכי ישראל ואדם שהקדיש עשרות שנים למען ציבור האנשים עם מוגבלות. עבורי הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה חבר קרוב, שותף לדרך ואדם שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מחיי – כמעט אח. הכול התחיל בהמלצה של משה בסעד ז"ל שנים חיבר בינינו מנכ"ל הארגון דאז, משה בסעד 14 לפני ז"ל. הוא הכיר אותי כעיתונאי, מוציא לאור ועורך, והציע למומו שאקבל על עצמי את עריכת מגזין "הארגון". שנים, ארבע פעמים בשנה, המגזין יצא לאור 14 מאז, במשך בעריכתי. אבל המגזין היה רק תחילתו של סיפור גדול הרבה יותר. הקשר המקצועי הפך בהדרגה לחברות עמוקה, קרובה ואמיתית. מומו הקדים את זמנו כשאני חושב היום על מומו, אני מבין עד כמה הוא הקדים את זמנו. , כשהאינטרנט עוד היה בחיתוליו, הוא 2000- בתחילת שנות ה כבר הבין שציבור האנשים עם מוגבלות זקוק לא רק לארגון לקול משלו. שיילחם עבורו – אלא גם – מיזם "גלגלים ברשת – רדיו ללא מגבלות" וכך הקים את תקשורתי פורץ דרך שנועד להביא רדיו, מידע, אקטואליה, תרבות ותכנים אל מאות אלפי אנשים עם מוגבלות – ולא רק אליהם. באותם ימים זה היה חזון שאפתני. מומו הבין דבר פשוט אך חשוב: אם אתה רוצה לשנות את השיח הציבורי, אתה לא יכול להסתפק בכך שאחרים ידברו עליך. אתה צריך ליצור את הבמה שבה אתה מדבר בעצמך. ואני הייתי שם איתו. שידרתי, ראיינתי אנשי ציבור והשתתפתי במיזם שהרגשנו שהוא עושה משהו חדש. לתת לציבור האנשים עם מוגבלות מיקרופון. לימים, המציאות הכלכלית אילצה אותנו לצמצם את הפעילות, אבל הרעיון של מומו לא נעלם. לא רק מגזין – דרך משותפת במהלך השנים עשינו יחד הרבה יותר מהפקת מגזין או שידורי רדיו. השתתפנו בכנסים, בדיונים בכנסת ובפגישות עם גורמים ציבוריים. פעלנו לקידום זכויות, עסקנו בגיוס תרומות, ובשלב "החיים מסוים אף זכיתי לערוך ולעדכן את ספרו של מומו – על רגל אחת". אבל מעבר לעשייה היו בינינו אינספור שיחות. על הארגון. על החברה הישראלית. על תקשורת ופוליטיקה. על החיים. וגם על הדברים הקטנים של היומיום. אלה הדברים שאחסר לי יותר מכול. האיש שמאחורי המנהיג מי שהכיר את מומו רק מהפעילות הציבורית שלו הכיר אדם נחוש, כריזמטי ואסרטיבי, שלא פחד לעמוד מול שרים, חברי כנסת או פקידים כאשר חש שזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות נפגעות. אבל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שמתחת ללוחם הציבורי הסתתר אדם עם לב גדול. המנוע שלו לא היה כעס. הוא היה אכפתיות. מבחינתו, מאחורי כל חוק, תקנה או החלטה עמד אדם אמיתי – עם משפחה, צרכים, חלומות והזכות לחיות בכבוד. במשך עשרות שנים הוא היה הקול של מי שלעתים לא היה להם קול. והמורשת שלו אינה נמדדת רק במספר המאבקים שהוביל, אלא באנשים שעזר להם, בתקווה שנתן להם ובתחושה שהעניק להם – שהם אינם לבד. ואז הגיע המגזין שנים הייתי יושב מול המחשב, כותב, עורך ומכין 14 במשך את הגיליון הבא. אבל תמיד ידעתי שבסוף הדרך יש אדם אחד שאני רוצה שיקרא אותו. מומו. היו לו הערות, רעיונות, ביקורת, לפעמים גם ויכוחים. אבל תמיד הרגשנו שאנחנו עושים משהו גדול יותר ממגזין – נותנים במה לאנשים וממשיכים את הדרך שהוא הקדיש לה את חייו. כך, בלי ששמנו לב, המגזין הפך לחלק מהחברות שלנו. מומו, החבר שהיה לי כמו אח פרידה אישית משלמה (מומו) נקוה ז"ל ישראל פרץ 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 48