"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

שלך — לדאוג שהדור הבא של אנשים עם מוגבלות לא יצטרך לעבור את אותה הדרך. וזה אולי הדבר הגדול ביותר שאני מבין היום. אתה לא יצאת למאבק כדי להפוך למנהיג. יצאת למאבק כי לא יכולת עוד לעמוד מנגד. אבל דווקא משום שלא חיפשת את התואר, לא חיפשת כבוד ולא חיפשת במה — הפכת עם השנים לאחד מגדולי המנהיגים החברתיים שקמו בישראל. אתה וחבריך הצלחתם לשנות לא רק חוקים, תקנות וקצבאות. שיניתם תודעה. גרמתם למדינה ולחברה להבין שאדם עם מוגבלות אינו אדם שצריך לרחם עליו, אלא אדם שצריך לתת לו את הכלים 'אנשים לא ואת הזכות לחיות ככל אדם אחר, איך אמרת: רעים הם לא מודעים'. מיליון אנשים עם מוגבלות. 1.3־ היום חיים בישראל כ ואני יודע שלא כל מה שנעשה במדינה בתחום הזה שייך לאדם אחד, ולא כל שינוי הוא תוצאה של מאבק אחד שאדם אחד יצא לדרך להביא לשינוי. אבל אני גם יודע דבר אחד בוודאות: טביעת האצבע שלך נמצאת עמוק בתוך השינוי שעברה החברה הישראלית. בכל רמפה שנפתחה. בכל מקום שהונגש. בכל אדם עם מוגבלות שיוצא לעבוד. בכל ילד שגדל היום עם הידיעה שמגיע לו לחלום בדיוק כמו כולם. בכל משפחה שמרגישה שהיא אינה צריכה עוד לעמוד ולפשוט את היד ולבקש חסדים. שם, בדרך כלשהי, אתה נמצא. ואני זכיתי להיות לידך. זכיתי לראות את הרגעים שאיש לא ראה. את הטלפונים האינסופיים. את הישיבות. את חילקוי הדעות. את הדמעות. את הניצחונות הקטנים שהפכו עם השנים לשינוי גדול. כבן שלך, אולי התרגלתי במשך השנים לכך שאתה תמיד שם, תמיד נאבק, תמיד מרים טלפון, תמיד מוצא עוד דרך לפתור בעיה של אדם שמעולם לא הכרת. רק היום, כשאתה כבר לא לידי, אני מבין באמת לצד מי חייתי. לא רק לצד אבא שלי. חייתי לצד אדם שלקח חיים שהתחילו בהתמודדות קשה והפך אותם לשליחות. לצד אדם שבמקום לשאול את העולם “למה זה קרה לי?” בחר לשאול: “מה אני יכול לעשות כדי שלאחר יהיה טוב יותר?” וזו, אבא, הייתה הגדולה שלך. לא העובדה שעמדת בראש מאבק המאבקים החברתיים של ישראל. לא העובדה שהכרת שרים, חברי כנסת ואישי ציבור. לא הכותרות. לא ההישגים. אלא העובדה שמעולם לא שכחת בשביל מי אתה נלחם. בשביל האדם בבית. בשביל האדם המתנייד בכיסא הגלגלים. בשביל הילד שהרגיש שונה. בשביל האמא שלא ידעה מאיפה תביא כסף. בשביל המשפחה שרצתה לחיות בכבוד. ובשביל כל מי שהיה זקוק לקול — כאשר קולו לא נשמע. היום אני מסתכל על הדרך שלך בגאווה עצומה, אבל גם בגעגוע שאי אפשר להסביר במילים. כי מאחורי המנהיג שכולם הכירו, אני הכרתי את אבא. ואולי זאת הזכות הגדולה ביותר שניתנה לי בחיי: לחיות לצד אחד מגדולי המנהיגים החברתיים שנולדו בישראל ואף בעולם — ולקרוא לו אבא. מומו היה במשך עשרות שנים חלק בלתי נפרד מהמאבק של אנשים עם מוגבלות בישראל לשוויון זכויות ולשילוב מלא בחברה – ולמעשה, נשא את דגלו. מעבר לאינספור התפקידים והתארים שנשא לאורך השנים, הוא פשוט היה שם. הוא היה שם בשבילי כילד, אחר כך כאדם צעיר עם מוגבלות, ועד היום במסגרת תפקידי המקצועי. והוא היה שם בשביל כל מי שפנה אליו לעזרה מכל סוג, גם אנשים שלא הכיר מעולם. הוא היה בכל מקום: בכנסת, מול משרדי הממשלה, בתקשורת ובשטח, כדי לדרוש שיקשיבו, שיראו ושיתייחסו לאנשים עם מוגבלות כאזרחים שווי זכויות. מומו לא חיפש הסכמות בכל מחיר. הוא ידע להתעקש, להתרגז, להיאבק ולא לוותר. אבל מאחורי כל זה הייתה מחויבות עמוקה מאין כמוה לציבור שאותו ייצג ולמטרה שליוותה אותו במשך שנים: שוויון זכויות אמיתי ושילוב מלא בחברה – כפי שהקפיד לומר בכל הזדמנות. מבחינתי, זו גם המורשת החשובה שהוא משאיר אחריו. לא רחמים ולא חסד. לא לדבר על אנשים עם מוגבלות – אלא איתם. לא לקבל את החסמים כגזירת גורל, אלא להתעקש להסיר אותם. מומו הקדיש לכך את חייו, ועשה זאת בדרכו המיוחדת, הישירה והבלתי מתפשרת. הוא ימשיך ללוות ברוחו אותי ועוד רבים אחרים. דן רשל – נציב שוויון זכו י ות לאנשים עם מ ו ג ב ל ו ת , מ ש ר ד המשפטים. מומו ימשיך ללוות אותי ורבים אחרים ברוחו בחתירה לשוויון זכויות אמיתי ושילוב מלא בחברה 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 45