"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

“פרסמתי. פניתי לחברת נסיעות. אמרתי להם—בואו נעשה תפוצה גדולה. נרשמו כשלושים אנשים. חלקם ניצולי שואה. אני זוכרת את השמות שלהם עד היום. אנשים טובים. אנשים עם סיפור.” “לשם לא נוסעים”— והבקשה ששינתה הכל כאשר היא משתפת את אמה בתוכנית, התגובה חדה ומיידית: “לשם לא נוסעים. משם לא חוזרים.” זהו משפט קצר—אך טעון בעוצמה היסטורית ורגשית. הוא אינו רק אמירה; הוא עדות חיה לטראומה שלא הסתיימה. כמה ימים לאחר מכן, הגיעה שיחת טלפון ששינתה את חייה: “היא אמרה לי: ‘אני רוצה שתביאי לי משהו מפולין.’ שאלתי—מה? ואז היא אמרה בקול אחר לגמרי, רציני, עמוק: ‘תדליקי שני נרות נשמה באושוויץ... במקום שבו כנראה נספו ההורים שלי... ותביאי לי משם אפר. אין להם קבר.’” הבקשה הזו לא הייתה רק אישית. היא נשאה בתוכה את כל כאב הדור. “היא אפילו נתנה לי שקית—כאילו שלא אצליח להביא. זה היה כל כך מוחשי, כל כך כואב.” אך לצד הפחד, עולה גם אמון: האם מתירה לה לנסוע ואף מבטיחה להתפלל לשלומה. ואז מגיעה בקשה—בקשה שמרכזת בתוכה את כאב הדור כולו. “אין להם קבר”—משפט זה, יותר מכל, ממחיש את עומק השבר של השואה: לא רק אובדן חיים, אלא גם אובדן זיכרון פיזי, מקום להתאבל. בין אפר לזיכרון באושוויץ - שליחות וכאב ד"ר דוד ממלאת את הבקשה. באושוויץ, בלב אחד המקומות הטעונים ביותר בזיכרון האנושי, היא מדליקה נרות ולוקחת מעט אפר. לאחר חזרתה, אמה שואלת שאלה אחת בלבד: “הבאת?” אין צורך בהסברים נוספים. אין צורך במילים. שבועיים לאחר מכן, האם נפטרה. “הרגשתי שהיא חיכתה לי,” מספרת מרים. “כאילו היה לה משהו אחד לסגור—ואז היא יכלה ללכת.” במעשה הקבורה, כאשר היא מתעקשת לקיים את צוואתה ולהניח את האפר בתכריכים, מתרחש רגע סמלי עמוק: סגירת מעגל היסטורי-משפחתי. אך דווקא שם, בנקודת הסיום—נפתחת דרך חדשה. “יש לך גב חזק” – אחריות כנקודת מוצא אחת האמירות המשמעותיות ביותר בסיפור מגיעה דווקא בעקיפין: האם בחרה לשתף דווקא את מרים, משום ש“יש לה גב חזק”. זהו ביטוי טעון. הוא אינו מדבר רק על חוסן אישי—אלא על יכולת לשאת סיפור, לעבד אותו, ולהפוך אותו לפעולה. ואכן, מרים אינה נשארת במקום של זיכרון בלבד. היא מוציאה ספר, מצטרפת להדרכת משלחות לפולין, והופכת את הזיכרון למפעל חיים. כאן עולה תובנה חינוכית מרכזית: זיכרון שאינו מתורגם לפעולה—דועך. זיכרון שמקבל ביטוי מעשי—ממשיך לחיות. נכות, גבורה והגדרה מחדש של כוח הפרק הבא בחייה מוסיף רובד נוסף לסיפור—רובד של התמודדות עם נכות. לאחר שאיבדה את בעלה הראשון במלחמת יום הכיפורים, היא בוחרת להתחתן עם קצין בגולני, נכה צה״ל קטוע רגל. התגובה הסביבתית אינה מאחרת להגיע: “איך את מתחתנת עם נכה?” תשובתה חדה: “לא מגיע להם להקים משפחה?” הרגע הראשון ביניהם היה טעון—אך גם אנושי מאוד: “הוא ישב אצלי בבית ושאל: ‘אני יכול להוריד את הפרוטזה?’ ואני בכלל לא ידעתי שיש לו פרוטזה. אמרתי לו: ‘תרגיש בבית.’” היא מדגישה שוב ושוב את הבחירה שלה לראות מעבר לנכות: “לא ראיתי נכה. ראיתי גיבור. הגישה הזו עיצבה את חייהם. “הוא היה אומר: ‘נכות יש רק בשכל.’ ואנחנו גידלנו כך את הילדים—שנכות היא לא מחלה. היא מצב. ומה שקובע זה מה אתה עושה איתו.” זו אינה רק תגובה אישית—זו עמדה ערכית. היא 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 97