"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

פחדתי לסיים – כאילו אמא תלך” הסיפור מתחיל דווקא בפחד. מרים מספרת כי כתבה את סיפור חייה, אך נמנעה מלהפוך אותו לספר. לא מחוסר יכולת—אלא מתוך תחושת בטן עמוקה: “פחדתי שאם אסיים, אמא שלי תמות. כאילו אני סוגרת את הסיפור שלה.” “היה לי סיפור כתוב. ישבתי, כתבתי, עיבדתי זיכרונות, אספתי חומרים—אבל לא הפכתי את זה לספר. לא כי לא רציתי. להפך. אלא כי פחדתי. זה פחד שקשה להסביר אותו במילים. הייתה לי תחושה עמוקה, כמעט לא רציונלית, שברגע שאסיים את הספר—אמא שלי תמות. כאילו הסיפור שלה ייסגר, ואז גם החיים שלה ייסגרו. אז השארתי את זה פתוח. כאילו משאירה לה עוד זמן.” הפחד הזה לא עצר אותה מלהתחיל תנועה אחרת—בלתי צפויה, כמעט ספונטנית: “יום אחד אמרתי לעצמי: אני מארגנת משלחת לפולין. בלי קשר לאף אחד. בלי גוף רשמי. פשוט עושה את זה.” . יוזמה 1987 זו הייתה שנת אישית, נועזת, כמעט בלתי נתפסת באותם ימים. יש סיפורים שלא רק מסופרים—הם מעצבים תודעה. סיפורה של ד"ר מרים דוד הוא אחד מהם. זהו סיפור על בת לדור השני לשואה, על אישה שאיבדה, התמודדה, בחרה, ופיתחה מתוך כאב אישי תפיסת עולם שלמה—כזו שמבקשת לא רק לזכור, אלא גם לפעול, לחזק, ולחיות. ד"ר מרים דוד היא אשת חינוך, מדריכת משלחות לפולין ובת לדור השני לשואה. מתוך חוויות מטלטלות—משפחתיות ולאומיות—היא בנתה לעצמה דרך של שליחות: להנחיל את זיכרון השואה, לחזק אנשים במצבי קושי, ולהוכיח שוב ושוב שהאדם יכול לבחור בחיים גם כאשר המציאות אינה פשוטה. ברקע הסיפור עומדת שאלה עמוקה ורלוונטית במיוחד לחברה הישראלית של היום: מה עושים עם זיכרון קשה? האם הוא משתק—או מניע? האם הוא הופך אותנו לקורבנות—או לבעלי שליחות? שמע את סיפורה ישראל פרץ המרתק והמטלטל ומגיע למסקנה שד"ר דוד מציעה תשובה ברורה, כמעט חד-משמעית: “העבר לא מגדיר אותנו—הבחירה שלנו כן.” סיפורה של ד"ר מרים דוד בין שואה, אובדן ונכות לבחור בחיים " 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 96