"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

מערערת על תפיסות חברתיות ומציבה הגדרה אחרת לכוח ולשלמות. כאן מתחדדת תובנה נוספת: האופן שבו אדם מגדיר את עצמו—משפיע יותר מהמצב האובייקטיבי שבו הוא נמצא. “ובחרת בחיים” – לא כסיסמה, אלא כעמדה החוט המקשר בין השואה לבין התמודדות עם נכות מתבהר בדבריה של ד"ר דוד: “אנשים איבדו הכול—ובכל זאת בחרו לחיות.” המשפט “ובחרת בחיים” מקבל כאן משמעות מעשית, לא תאורטית. זו אינה אמירה טקסית—אלא תפיסת עולם. היא מדגישה: העבר אינו ניתן לשינוי. הבחירה היא בהווה. גישה זו רלוונטית במיוחד לאנשים המתמודדים עם מגבלות. לא השאלה “מה קרה לי” קובעת—אלא “מה אני עושה עם זה”. היחס לניצולי השואה: בין מציאות לתודעה כאשר עולה סוגיית מצבם של ניצולי השואה כיום, ד"ר דוד מציעה עמדה מורכבת ומאוזנת. מצד אחד, היא מכירה בקושי: יש ניצולים הזקוקים לעזרה. מצד שני, היא מזהירה מפני הכללות: לא כל ניצול הוא חסר אמצעים או תלוי. הקריאה שלה היא לגישה אישית ואחראית: לא לדבר בסיסמאות—אלא לפעול. “לבקר, לשאול, להקשיב. לפעמים מילה טובה חשובה יותר מהכול.” כאן עולה מסר חברתי חשוב: חברה מוסרית נמדדת לא רק במדיניות שלה—אלא גם ביוזמה האישית של אזרחיה. חינוך כגשר בין עולמות פעילותה החינוכית של ד"ר דוד מדגישה את כוחו של מפגש אנושי. היא מתארת כיצד חיברה סטודנטית ערבייה למשפחה של ניצולי שואה—חיבור שנמשך עד היום. היא יזמה מפגשים בין צעירים מפולין לניצולים, שיצרו קשרים עמוקים דרך שפה משותפת. המסר כאן ברור: זיכרון אינו חייב להפריד—הוא יכול גם לחבר. הכלה והנגשה: זיכרון לכולם אחד ההיבטים הבולטים בעשייתה הוא הניסיון להנגיש את חוויית הזיכרון גם לאנשים עם מוגבלות. היא הובילה משלחות שכללו משתתפים עם צרכים מיוחדים, ודאגה להתאמות שיאפשרו להם לקחת חלק מלא. “לראות אותם עומדים שם, בפולין, ובוכים—זה היה רגע של ניצחון.” זהו רגע שממחיש את העיקרון: זיכרון שייך לכולם— ולכן חייב להיות נגיש לכולם. כוחו של אדם אחד בסופו של דבר, הסיפור של ד"ר מרים דוד אינו רק על שואה, נכות או חינוך. הוא על אדם אחד שבוחר שוב ושוב לקחת אחריות. “אני מרגישה שקיבלתי כוח לחזק אחרים,” היא אומרת. זו אמירה צנועה—אך עמוקה. היא משקפת תפיסה שלפיה לכל אדם יש יכולת להשפיע, אם רק יבחר בכך. סיכום: מה עושים עם הכאב? המאמר הזה מתחיל בשאלה—ומסתיים בה. מה עושים עם זיכרון קשה? עם אובדן? עם מגבלה? ד"ר מרים דוד מציעה תשובה שאינה פשוטה—אך היא ברורה: לא מתעלמים. לא שוקעים. לא מוותרים. בוחרים. לבחור לזכור. לבחור לפעול. ובעיקר—לבחור לחיות. במשפט מסכם אחד: “החיים לא שואלים מה עברנו—הם שואלים מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה.” לבחור בחיים: סיפורה של ד"ר מרים דוד - בין שואה, אובדן ונכות 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 98