70
פרק מס' 6 מהשירות בצה"ל ועד להקמת המשפחה
.
היום אני מבין שהייתי בר מזל של ממש. היו אלו שנות החמישים. זמן הצנע
.
בני המזל היו אלו שהשיגו לעצמם עשרה עד 51 ימי עבודה בחודש
המצליחנים האמיתיים היו בעלי המשרות הקבועות, עם משכורת מסודרת
מדי חודש. חברי נהגו לומר שהם "אינם מבינים מה קורה כאן". כיצד זה
שאנחנו מחפשים עבודה במשך שבועות ארוכים, ואתה מוצא מיד משרה
"?
אחר משרה
לשאלה הזו לא היתה לי כל תשובה. ידעתי רק שלי אין בעיה, ושעבודה
אמצא תמיד, בכל מצב אמונה שאכן תמיד הצדיקה את עצמה. ייתכן
והמלצות רבות על דרך הוראתי, סייעו לי בהשגת משרה. תמיד קיבלתי
.
המלצות מכובדות בכל מקום במשך 53 שנים
מכון וינגייט
.
בכלל, המזל שיחק לי לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחומים אחרים
הלימודים, למשל. בזמן שירותי הצבאי התגבשה בי ההחלטה, על המשך
דרכי. מכון וינגייט מדרשה לחינוך גופני. ידעתי כי ברצוני ללמוד במכון
כדי להכשיר את עצמי לקראת תואר של מורה לחינוך גופני ומאמן מוסמך
.
בתחום הכדורעף, הכדורסל, טניס שולחן ועוד. לא כולם התקבלו לכך
.
היתה רק בעיה "קטנה". הכסף. הלימודים במכון עלו אז סכום לא מבוטל
ידעתי שלא אוכל להעזר באיש. קרובי כמו כולם אז בארץ חיו בפשטות
רבה בשנים ההן של תקופת הצנע. כמו תמיד, דבר זה לא הרתיע אותי
לפנות למפקח ממשרד החינוך אותו הכרתי, רפאל פנון, כדי שימליץ עלי
.
בפני הנהלת המכון
אחרי סדרה של בחינות, חציתי את המכשול הראשון. התקבלתי לשנת
.
הלימודים הפותחת. גייסתי את כל הכסף שיכולתי, והשליש הראשון שולם
.
05 שנים חלפו מאז, אבל זכור לי שלא היה אדם מאושר ממני באותם ימים
אני, מיכאל אטקין, חייל משוחרר, אדם שהפרוטה מצויה בכיסו ויש לו
עבודה מסודרת במשרד החינוך, מתקבל ללימודים באחד המוסדות
?
האקדמיים היוקרתיים בארץ ישראל. כלום אפשר לדרוש יותר מזה
במכון וינגייט אירע לי נס קטן. כאמור, שילמתי את השליש הראשון, אך
,
ידעתי כי לא נותר לי כסף לתשלום שאר השנה. חיכיתי בחשש, חיכיתי
וחיכיתי ו…דבר לא קרה. נראה שהנהלת מכון וינגייט היתה מודעת למצבי
ולא דרשה ממני את התשלום עבור שני השלישים הנותרים. גם בשנה
השניה למדתי בוינגייט בלא שהייתי צריך לשלם שכר לימוד. וכך, שנתיים
אחרי שהגעתי למקום, סיימתי את לימודי כשאני נושא בכיסי תעודה של
מורה מוסמך, ומאמן מוסמך לכמה מקצועות: כדורסל, כדורעף, טניס
.
שולחן, שחיה ואתלטיקה