63 ?
פרק מס' 5 עולים לארץ ישראל, או נוסעים לאמריקה
לאלו ביננו שעברו את השואה חזרו הפחדים פעם נוספת. הבריטים החליטו
לא לוותר. אני זוכר שהתחילו בחפירות קדחתניות בנקודה מסויימת ליד
חדר האוכל, כדי לאתר את הנשק. אבל הנשק לא נמצא. הסליק היה מצוי
במקום מסויים אי שם בין הרפת לבין הלול ובסופו של דבר חזרו הבריטים
.
לבסיסם מבלי למצא אצלנו דבר
יריות וכדור בקיר חדרי
עכשיו כבר הייתי כמעט בן 51. בסוף נובמבר 7491 התקיים אותו אירוע
היסטורי של ההצבעה על ההחלטה להעניק מדינה ליהודים ואני זוכר
.
שבמוסד היה מקלט רדיו אחד בלבד, אליו היו מחוברים מספר רמקולים
עמדנו כולנו, מצטופפים, סופרים את הקולות ואחר כך משהוכרזה התוצאה
.
הרשמית יצאנו אל רחובות מגדיאל כדי להצטרף אל הרוקדים ואל השרים
הישוב כולו, על עריו, מושביו וקיבוציו, שמח וצהל על הקמת המדינה
.
מדינת ישראל
בכלל, עניני הביטחון היו תמיד ברקע, תזכורת לשכנים הערבים הנמצאים
בסמוך לנו, בכפר ביר עדס העוין. זמן קצר אחרי ההצבעה באו"ם, בשלהי
שנת 7491, החלו הערבים לירות לעבר מגדיאל. באחת הפעמים זה היה
ממש קרוב. כדור חדר דרך החלון ונתקע בקיר החדר שלי. מרוב פחד
.
השתטחתי על הרצפה, ומצאתי מחסה מתחת למיטה שלי
מלחמת השחרור פרצה זמן קצר אחר כך. כיוון שלא היינו כשרים עדיין
לגיוס, אבל הגענו לגיל 51 או 61, גוייסנו תחילה ל"הגנה" ואחר כך לגדנ"ע
ותרמנו למאמץ המלחמתי כרצים וקשרים בין העמדות דבר שסייע רבות
.
ללוחמים
בעידן של מחסור ברכב וקשר, היה לרצים תפקיד חשוב ביותר. היינו רצים
ברגל בין העמדות למפקדה, מעבירים פתקים, הוראות, נשק ומזון. לא
,
נלחמנו אמנם, אבל אני זוכר שהיינו כולנו מלאי גאווה על תפקידנו זה אותו
.
אגב, עשינו שלא על דעת המחנכים שלנו במוסד
אירוע נוסף שאני זוכר מאותם ימים הוא השלג שירד בפברואר של שנת
0591. זכור לי שהתעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי שהאדמה מכוסה מעטה
לבן, מוכר היטב עוד מיערותיה של רוסיה. חשתי אל חברי הרפתנים, כי
זכרתי שהשארנו את הפרות בחצר הרפת וחששתי לגורלן. מי שסרב
להתעורר מצא את מיטתו הפוכה, אבל את הפרות כינסנו תיכף ומיד אל
.
תוך הרפת
השנים אותן עברתי במגדיאל זכורות לי כשנים מאושרות. אחרי התקופה
הקשה באירופה, הרעב, המחסור, הפחד התמידי מהגרמנים וההרגשה