אבל בינתיים, עוד לפני האימונים ב"מכבי", עבדתי ברפת. אני חושב
שהעבודה עם הפרות ריפאה בי משהו. אהבתי לקום מוקדם בבוקר, לצאת
אל הרפת, להחזיק את דלי החלב )מי שמע אז על מכוני חליבה אוטומטיים
ומודרניים?( ולהנות מסילוני החלב החם שממלאים את הדליים בזה אחר
.
זה
במוסד
,
בכלל, החיים במוסד בשנים 6491 עד 0591 היו מבריאים, משקמים
מרפא לנפש הפצועה של ניצולי השואה הקטנים. כי המוסד היה לא רק
עבודה ולימודים. הוא היה גם מוסיקה קלאסית, ערבי שירה, קבלות ערב
שבת חגיגיות, טקסים, חגי ביכורים צבעוניים, וטיולים עם מדריכים צברים
.
שהכירו היטב את הארץ
באותה תקופה התחלתי לפתח תחביב חדש ציור. ידעתי שיש לי כישרון
לכך, כיוון שאהבתי לצייר עוד בימים הרחוקים של לפני המלחמה. במגדיאל
הייתי צמוד לבלוק גדול של ניירות לבנים, וחלק מהציורים שמור איתי עד
עצם היום הזה. הרביתי לצייר בהם נופי הרים ואגמים, אנשים, רישומים
ודמויות כמו משה שרת, יגאל אלון, סטאלין, ותינוק משחק. אלו שמסתכלים
.
בהם אומרים לי שיש לי כישרון ציור טוב
החודשים חלפו, ואני חשתי שאני הולך ומתערה בארץ. עכשיו כבר הייתי
רפתן מומחה, אתלט, כדורגלן מצטיין, וגם אהבתי ללמוד. כן, בהתחלה
נשלחנו לבית ספר דתי המזרחי, שמנהלו היה ד"ר אנגל )מנהל המוסד נקרא
ד"ר אלנברג(. התחלתי את לימודי שם בכיתה ה, אך חיש קל הקפיצה אותי
,
המורה לכיתה ו'. המקצועות האהובים עלי, בהם הצטיינתי: ספורט
.
גאוגרפיה, ואנגלית
פועל חקלאי ו 5.21 גרוש לשעה
באותם ימים התחלנו להרוויח כסף משל עצמנו. בלא שנטלנו רשות, היינו
חומקים למשקיהם של האיכרים באזור. אחד הילדים ממגדיאל, מנחם פרל
שמו, אמר כי אביו ישמח להעסיק אותנו וכך אמנם היה. בעיקר עסקנו
בחפירת גומות לעצים בפרדסים. היתה זו עבודה מפרכת, אך קיבלנו עבורה
.
שכר נאה של 5.21 גרושים לשעה, שכר גבוה מאוד עבור ילדים בגילנו
הייתי בגיל ההתבגרות, אבל בכל הנוגע לבנות הייתי טירון גמור ילד צנום
וביישן, שלא העז להתקרב אל בנות המין השני. על שתי בנות שמתי אז
עין. האחת בתיה פקטור. השניה אילנה זפט. היא היתה ילדה רזה
וצנומה, ואני חיבבתי אותה מאוד אבל כנראה בגלל ביישנותי, ואולי גם
.
ביישנותה, לא קרה ביננו דבר
61 ?
פרק מס' 5 עולים לארץ ישראל, או נוסעים לאמריקה