59 ?
פרק מס' 5 עולים לארץ ישראל, או נוסעים לאמריקה
חיטוי בנמל חיפה
,
לנמל חיפה הגענו לקראת שעות הצהריים. אני זוכר שהיה אור יום מלא
ושזמן מה קודם לכן כבר ניצבנו כולנו ליד מעקה הספינה, מצפים לראות
.
את חופי הארץ שלנו
מרחוק, נראתה אז חיפה עיר גדולה ויפה. האניה נקשרה לרציף, אבל אנחנו
לא הורשינו לרדת. על הסיפון עלתה קבוצה של פקידי סוכנות, פקחים
וחיילים. הם בדקו את רשיונות העלייה שלנו, את התנאים הסניטריים, וידאו
כי הילדים לא נדבקו במחלות שונות ורק מספר שעות אחר כך התירו לנו
,
לרדת לחוף שם עברנו תהליך לא נעים של חיטוי ומתן זריקות. היה קשה
.
לא נעים, אבל התגברנו גם על הזריקות
בידו של כל אחד מאיתנו היתה חבילה קטנה ובה מעט בגדים וחפצים
אישיים. מעבר לבגדים, היו עימי מספר תמונות מהמחנה במרסיי. צלם
נודד שהיה עובר במקום אחראי לכך שלפחות מהמחנה, יש לי כבר תמונות
מעודכנות )את השאר, השלמתי מקרובי משפחה מארצות הברית
.(
וארגנטינה, אליהם נשלחו תמונות שלנו עוד לפני המלחמה
,
מנמל חיפה העלו אותנו על אוטובוסים. איש לא אמר לנו לאן מועדות פנינו
אבל אחרי נסיעה קצרה הגענו למחנה הקרוי "שער עליה" שם שהינו
במשך חודש ימים. אי הודאות הפכה להיות עכשיו יותר מציקה מי יקח
אותנו, ולאן נלך? מי זקוק לילדים בני 21, 31 או 41 שעדיין צריכים השגחה
?
צמודה
למרות הפעילות המאורגנת, התחלתי לחוש געגועים הולכים וגוברים
לאירופה ולרוסיה, לפרטיזנים, לתנא חודוש שהיה לי כמשפחה. הייתי לא
פה ולא שם. בין לבין. כבר ניתקתי קשר מהעולם הישן שלי, ועדיין לא בניתי
לעצמי עולם חדש משל עצמי. גם חברים של ממש עוד לא היו. היום אני
מבין שחבלי הקליטה שלי בארץ החדשה לא היו אמנם ארוכים, אבל קלים
.
בהחלט הם לא היו
למזלנו, היו המדריכים ב"שער עליה" ערים ומודעים למצבנו הקשה. במחנה
התקיימו במשך כל שעות היום שיעורים לחינוך גופני, היסטוריה, ולימודי
עברית. היה לי מזל. דיברתי עברית טובה למדי, אותה למדתי לפני המלחמה
בבית ספר "תרבות" ובמחנה העקורים "פרנוואלד" שבגרמניה. המדריכים
.
כאן עזרו לנו להקלט בארץ
השלב הבא היה עתלית, אותו מחנה מפורסם שאותו חצו בדרכם עשרות
אלפים של מעפילים ועולים חדשים. בשלב זה הוברר לנו כי מצפים לנו שני
מסלולי קליטה. האחד קיבוץ, והדבר תלוי בתנועת הנוער לה היינו שייכים
)מישהו חושב שאז לא היתה פוליטיקה מעורבת בכל מקום?(. אפשרות
.
שניה מוסד ילדים לנוער עולה, ניצולי שואה