48
,
חוליגן כזה תופס מזוודה לא שלו. אחרי כמה דקות השליך אותה מהרכבת
שם המתין לו ליד המסילה חברו שקלט את הרכוש הגנוב. הייתי המום
.
ונפחד ממה שראיתי זה עתה. רציתי רק להגיע לאימי
התחושה היתה מפחידה, אבל משחשבתי בהגיון, הגעתי למסקנה: לי לא
צפוי כל רע. לא היה בידי אפילו תרמיל צד קטן, כך שלא ניתן היה לגנוב
.
ממני דבר. לעוני היה חיסרון, אבל מתברר שהיה לו גם יתרון לא מבוטל
להיותך ילד היה יתרון נוסף. ילדים, יתומים, קיבלו בדרך כלל עזרה בכל
.
מקום אליו הגיעו. הייתי זהיר. החלטתי שאם אותקף אצעק לעזרה ואתגונן
האכזבה
הנסיעה האיטית ארכה שעות. הרכבת עצרה בכל תחנה, ודומה שלא מיהרה
כלל לפגישה שלי עם אימי. אבל לבסוף הגענו. אחרי ששאלתי אנשים בעיר
היכן גרים יהודים, הגעתי ברגל אל ביתו של אחד מהם. "אמא שלך היא
חוה אטקין", הרהר בקול, בעוד ליבי פועם בהתרגשות, "כן, נדמה לי שהיא
,
חיה. לך ליהודים בבית הכנסת, שמעתי שקרובי המשפחה שלך עדיין בחיים
."
ואולי גם היא ביניהם
הגעתי בריצה מהירה לבית הכנסת. ידעתי שמיד יסתיים המסע שלי, שתוך
.
דקות אני עתיד לפגוש את אמא. אבל גם כאן נכונה לי אכזבה מרה
"איננו יודעים דבר על חוה אטקין", אמרו, "אבל ידוע לנו שקרוביך, הדוד
ובני משפחת חודוש, מצויים בעייירה קורינייץ, לא רחוק משם, אולי שעתיים
של נסיעה ברכבת. מישהו בוודאי תמצא שם מכל בני משפחחתך". לא
.
התעכבתי, למרות עייפותי הרבה, ומיהרתי לעלות על הרכבת לקורינייץ
"?
"אתה בנה של חוה אטקין
במהלך נסיעתי לקורינייץ ניגש אלי חייל רוסי שלא ראיתי מעולם. יכול
להיות שהבחין בי, והבין שאין בידי אוכל ואני רעב. מהתרמיל שלו הוציא
,"
כריכים, בשר, ונתן לי. אבל ההפתעה האמיתית עדיין חיכתה לי. "אמור
פנה אלי שוב, "אתה לא הבן של חוה אטקין?" הייתי המום. כיצד יכול היה
לדעת ואיך זיהה אותי? האם ייתכן שהכיר את אמי וזיהה אותי לפי התיאור
?
שנתנה לו? ואולי בלבל ביני ובין אחי התאום
,
מאוחר יותר התברר שכן. הוא לחם יחד עם אמא בפרטיזנים. אמא, מתברר
לא פסקה מלדבר על שני תאומיה אדומי השיער סימן בולט שניתן בקלות
.
להבחין בו. הוא גם ידע כי אחד הילדים נמלט מהגיטו, לכיוון היערות
התרגשתי ורעדתי בצורה קשה לתאר. "אתה הכרת אותה", שאלתי בקול
רועד. "כן ילד", הוא ענה, "אמא שלך היתה לוחמת מצטיינת, היתה אשה
.
נהדרת". אני סרבתי לעכל שהלוחם מדבר על אמא שלי בלשון עבר
פרק מס' 4 אני מחפש את אימי