49
פרק מס' 4 אני מחפש את אימי
"איפה היא?", התחלתי לצעוק בהתרגשות ורעד באמצע הקרון, "אם אתה
,
יודע היכן היא, בא ניסע ביחד לחפש אותה!" דיברתי אליו ברעד והתרגשות
.
וציפיה לבאות. רציתי את אמא
,
החייל הביט בי ושתק. כנראה שלא מצא אומץ בליבו כדי לבשר לי, כאן
,
במהלך חיפושי, את הבשורה המרה. בהמשך נפרד ממני וירד מהרכבת
שומר בליבו את הסוד. אני נשארתי שם. עצוב מאוד. הלא כל כך רציתי את
,
אמא שלי. היא מאוד חסרה לי אז, חשתי שבלעדיה לא אוכל להמשיך הלאה
,
לא אוכל לחיות יותר. היא כה חסרה לי במלחמה, חסרה לי בגטו, בפציעה
ביער. היא היתה הדבר היחיד שבעצם נותר לי אחרי אבא. קראתי בצעקה
.
לחייל איפה אמא? הוא נופף לשלום והלך
פגישה מחודשת עם בני משפחה
בקורינייץ היה לי יותר מזל. יהודי שאיתרתי ידע לספר לי שיש לי קרובי
,
משפחה בעיר: דודי תנא חודוש, ובניו. תנא היה גיסו של אבא, מנחם מנדל
ובעלה של אחותו גיטל. כמעט מיותר להגיד: תנא היה מופתע מאוד כשראה
אותי בפתח ביתו. כנראה שלא חשב שמישהו מבני המשפחה שלו נותר
.
בחיים אחרי השואה. אני לא ידעתי דבר על תנא לפני פגישתנו
הוא קיבל אותי בחום, האזין לסיפורי המרגש, ואחרי ששמע שאני מחפש
.
את אמא הציע שאשאר בביתו כמה ימים. "מה יש לך למהר, ילד?", אמר
"תהיה פה, תתקלח, תאכל טוב, נכבס את הבגדים שלך. אחר כך תאסוף
."
כוחות, ויהיה לך כוח להמשיך בחיפושים
אבל לי לא היתה סבלנות. אמא הרי חיכתה לי. היום אני מבין שהייתי
נואש, שפעלתי בחוסר הגיון של ילד המחפש את אימו האובדת. וכך, נפרדתי
?
לשלום מהדוד תנא וחזרתי ברכבת לגלובוקי. אולי חזרה לשם אמא בנתיים
אבל היא לא חזרה, ואני התמלאתי עצב עמוק עוד יותר. כל רצוני היה
.
למצוא אותה
אבל לא איבדתי תקווה. כמו תמיד, גם בגיל צעיר מאוד, תמיד מצאתי
,
מוצא. גם הפעם, סרבתי לוותר. אימצתי את מוחי, נעזרתי בזכרוני הטוב
ולפתע נזכרתי כי בכפר מסויים השאירה אמא חלק מרכושה. החלטתי
להגיע אל אותו מקום, אולי שם ידעו דבר מה, אולי אוכל להסתייע ברכוש
.
בצורה כלשהי. עדיין לא ידעתי כמה רכוש נותר, והיכן הוא מוסתר