פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר
38
אני מגיע אל הפרטיזנים
חשתי טוב אצל "הורי", אבל יותר מכל רציתי לפגוש את אימי וקרוביי, להם
דאגתי מאוד. החורף של שנת 3491 הלך והתקרב. וכמה חודשים אחרי
שהחלמתי באותו כפר, הגיע מוטקה כדי לראות מה שלומי, לבדוק האם
"
ניתן לקחתני חזרה אל היער, אל מעוזי הפרטיזנים. מוטקה הודה ל"דודיי
בקול נרגש, הודיע להם כי מעתה יגנו עליהם הפרטיזנים, ולא יקחו ממשקם
מזון, או סוסים ובהמות. אחר כך בכינו כולנו ואנו, שנינו, יצאנו ברגל אל תוך
.
מעבה היער. פחדתי מאוד. לא היה ברור לי לאן מועדות פנינו
אל גדודו של מוטקה לא הגענו. אולי בגלל המרחק הרב. אולי בגלל חששו
.
של מוטקה כי ההליכה הארוכה תתיש אותי ותעכב את דרכו ותסכן אותו
הוא שם את פניו אל הגדוד הקרוב, ותוך זמן קצר הגענו לגדר ולשער, עליו
.
שמר פרטיזן. השומר בשער סרב לתת לנו להכנס. אולי חשב שאנחנו מרגלים
.
לא ידעתי באיזה גדוד מדובר, ומה מעשיהם של אותם פרטיזנים
,
מוטקה לא ויתר. "אתה רואה את הילד?" אמר לו ברוסית. "הוא ברח מהגיטו
נפצע ברגלו, החלים, ועתה הוא רוצה להצטרף כחניך לגדוד שלכם". השומר
היסס, ואחר כך צלצל במכשיר הקשר אל מפקדו שבתוך המחנה. המפקד
הגיע. הוא חקר אותי, שאל מהיכן אני, מה תכניותי, ומדוע אני רוצה להצטרף
.
אליהם
עכשיו האמנתי שאשאר שם. שוב נפרדתי ממוטקה, שהמשיך הלאה. נאמר
,
לי, על ידי המפקדים, כי מעתה ואילך אהיה חניך של פרטיזן בשם קולקה
וכי עלי לעשות כל מה שיאמר לי. למזלי היה בגדוד חניך נוסף. היה זה ילד
גוי בן 41. למרות הפרש השנים, מיהרנו להתחבר זה אל זה. אני משער שגם
הוא היה יתום מאב ואם, וגם הוא מצא מחסה בין חיילי הגדוד. היינו, אם
כן, מעין אחים לצרה, מתגעגעים ללא הרף למשפחותינו והורינו, ילדים
אבודים במלחמה. עם זאת, מזון לא חסר לנו, וגם מעט בגדים היו בהחלט
.
לא די לחורף רוסי קשה
טבילת אש וקור רוחו של קולקה
קולקה היה חונך אידיאלי. בחור חמד, קר רוח, עם אומץ לב מדהים. זכורה
.
לי פעם אחת, שנסעתי איתו על מזחלת הנגררת מאחורי סוס, בדרך מושלגת
לפתע, כאילו משום מקום, פתחו עלינו הגרמנים ביריות. הסוס נבהל
.
והמזחלת, על כל ציודה, התהפכה
קולקה לא איבד את קור רוחו. הוא דרך את הרובה האוטומטי שלו, בעל