37
הגרמנים באים לכפר. אני ניצל פעם נוספת
,
בדרך כלל, לא הייתי מוטרד מפחד הגרמנים. הם באו לעיתים רחוקות
ביצעו את המינימום שהטילו עליהם מפקדיהם ומיהרו לחזור לבסיסיהם
הבטוחים. עם זאת, הבהירו לי הורי המאמצים עליהם סמכתי כי אסור
שהגרמנים, או מישהו מבני הכפר, ידעו את זהותי האמיתית. עוד סוכם כי
במקרה של חיפוש, אשכב במיטה ואתחזה לחולה. דאגתי שלא ידעו מי
."
אני, מאין באתי, וסמכתי על "הורי
וכך אמנם היה. בבוקר אחד דפקו חיילים גרמנים על דלת הבית. אני מיהרתי
להכנס למיטה, להתכסות, ולסגור את הפרגוד. הגרמנים נכנסו, חיפשו
בבית ולא מצאו דבר. לפני שיצאו, הבחינו במיטה שמאחורי הדלת. "מי
.
זה?", שמעתי את אחד החיילים שואל. נבהלתי קצת
היה זה רגע מפחיד. כפשע הבדיל ביני לבין הגירוש מהבית, והליכה לעבר
הבלתי נודע. אז, כבר ידעתי היטב מה מסוגלים החיילים הנאצים לעולל
.
ליהודים ולילדים
,
אבל פחדי היה לשווא. "דודי" לא איבד את עשתונותיו. "זהו בננו, הוא חולה
עם חום גבוה, ונמצא במצב לא טוב. הרופא אמר שיישאר במיטה, ושאיש
."
לא ייגש אליו
החייל הגרמני חשב לרגע, ואחר כך אמר רק מילה אחת: "גוט". אמר, ויצא
.
עם חבריו מהבית. חיי ניתנו לי במתנה פעם נוספת
.
כאן עלי לומר מילה טובה על האוכלוסיה ועל האיכרים שבאזור גלובוקי
בניגוד לתושבי פולין, או לאוקראינים הרצחניים, הרי שבביילורוסיה נתקלו
היהודים ביחס אוהד. לא פעם ופעמיים הורשו להסתתר למשך מספר
ימים בערימות קש, ברפתות, או בין מבני המשק. ותמיד קיבלו גם מים
ומזון, כדי שיוכלו להמשיך הלאה. לכך יש להוסיף את העובדה שרוב
התושבים הכירו את משפחת אטקין עוד לפני המלחמה. וגם אם היו כאלו
שהסגירו יהודים, הרי שבאזור שלנו לא זכור לי מקרה אחד של הלשנה או
.
הסגרה
פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר