פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר
36
"
הילד של אטקין נשלח ל"מקום מרפא
כמה זמן שהינו אז ביער? את מספר הימים המדוייק שוב אינני זוכר, אך
אני משער שבין שבועיים לשלושה. הינו בטוחים מפני הגרמנים, משום
שידענו שלא יתקרבו אל מעוזי הפרטיזנים. גם אוכל נמצא לנו. בעיה אחרת
הלכה והחמירה. הפצע ברגל שלי, שהלך והזדהם. מוטקה קראוט ידע
.
שעלינו לעשות משהו, אחרת אני עלול חס וחלילה לאבד את רגלי
באחד הבקרים בא מוטק'ה ואמר לי: "אנחנו הולכים אל הכפר, שם מצאתי
לך מקום מחסה". כשהגענו לאחד הבתים דפק מוטקה בדלת, זו נפתחה
"?
ואנחנו הוכנסנו פנימה. "מדוע באתם, מה רצונכם ומה שמו של הילד
,"
שאל בעל הבית. "אטקין", ענה מוטקה, "ואנו ברחנו מגטו גלובוקי". "אהה
.
אורו פניו של הגבר הרוסי. "אם זה הבן של מנחם מנדל, אין שום בעיה
."
הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר
כשאני נזכר באותם ימים רחוקים, עולה בראשי הפתגם: שלח לחמך על
פני המים, כי ברבות הימים תמצאנו. אינני יודע אם אבא נתן לאותו איכר
כסף, סייע לו, או עשה עבורו עיסקת נדל"ן משתלמת. כך או כך, יותר
,
משנתיים אחרי מותו של אבי, זכרו אותו איכרי האזור היטב. אחד מהם
.
כאמור, הציל את חיי
בגלל הזמן הרב שחלף, שוב אינני יכול להזכר בשמו של האיכר או בשם
משפחתו. גם שמות ילדיו פרחו מראשי. דבר אחד אני זוכר: קיבלתי מהם
טיפול רפואי מסור, והרבה חום. הם חבשו את הרגל, מרחו סביב הפצע
בוקר וערב משחה מיוחדת נגד זיהומים ודלקות. בהמשך נלקחתי אל
,
סנדלר הכפר. הוא תפר לי זוג מגפיים מגף בגודל רגיל לרגל הבריאה
ומגף גדול יותר, שיכיל בתוכו את התחבושת העבה שסביב הפצע. חשתי
.
כי מטפלים בי היטב
,
היכן ישנתי? בני הזוג החביבים סידרו לי מיטה קטנה, מאחורי הדלת
ומאחריה פרגוד. שם הייתי נח. מדי פעם הייתי יורד מהמיטה ומסתובב בין
מבני המשק, מביט בתרנגולות, בפרות, בעבודת המשק בה גם סייעתי
במידת יכולתי וכוחותי פה ושם. פתאום היו לי "הורים", אבל לא הפסקתי
.
להתגעגע לאמא, לאחי, לדודה לאה
כשלושה חודשים, לערך, שהיתי באותו כפר, מנותק לגמרי מכל עולמי
הקודם, וממוטקה קראוט. לא ידעתי דבר על המתרחש סביבי. המלחמה
כאילו לא היתה קיימת כלל. להורי המאמצים קראתי דוד ודודה )אחרי
שנים רציתי לשוב לאותו כפר ביילורוסי טיפוסי ליד גלובוקי, להודות לאותו
זוג מקסים, אך לא זכרתי את שם המקום וכמובן שלא ידעתי כיצד לאתר
.(
אותו