35
!
חייבים להמשיך להתקיים
אחרי מספר שעות נרגעו כולם. לא היה לנו שמץ של מושג היכן אנחנו
.
נמצאים. כאן המקום לציין כי פושצ'ה היא לא חורשה של עצי אקליפטוס
,
המדובר ביער המשתרע על שטח עשרות קלומטרים רבועים, ובו נהרות
,
נחלים ופה ושם גם כמה כפרים קטנים. ובזמן שהמבוגרים ישבו לטכס עצה
.
פרשתי אני הצידה. עצוב, מדוכא, פורץ בבכי
היתה זו פעם ראשונה שבה פרצתי בבכי, בכל אותם חודשים קשים. עתה
הרשיתי לעצמי לפרוק מעל ליבי את כל המועקה הקשה שהצטברה בתוך
תוכי במשך זמן כה רב. באותו רגע של ייאוש לא ידעתי מה קרה לאחי חיים
ודודתי לאה, אם כי שיערתי כבר אז שלא אראה אותם יותר בחיים. לא
ידעתי מה קרה לבני המשפחה, לחברים, לקרובים, לכל עולמי, מדוע ירו
.…
דווקא עלי, אבל ידעתי שעלי להיות מעתה חזק, לא עוד ילד קטן
אבל יותר מכל, התגעגעתי לאמא. ידעתי שהיא בחיים, אי שם ביער שבו
,
יושב גם אני. ציפיתי למלותיה המרגיעות, למגע ידה המנחם, לעצותיה
.
לבטחון שהיתה תמיד מעניקה לנו. נראה שגם הפצע התחיל להכאיב
שאלתי את עצמי איך אבריא ואתגבר על אותה פציעה חמורה. עתה גם
.
התחלתי לייסר את עצמי על שעזבתי את דודתי ואחי
החשיכה הלכה וירדה על היער. המבוגרים שסביבי החליטו כי החבורה
תישאר במקומה, בעוד ששניים שלושה גברים ייגשו לכפר הסמוך שנראה
מרחוק, ויבקשו מהאיכרים דבר מה לאכול. הגברים הגיעו לכפר. הם התחזו
לפרטיזנים ובבקשות ואיומים השיגו מעט כלי אוכל, גזר, סלק בהמות ודברי
.
מזון שלקחו מבתי איכרים
האיומים עזרו. עכשיו, היה לנו אוכל ליום יומיים הקרובים ואני רוצה לספר
שמעולם לא ערב כל כך לחיכי טעמו של המזון. היתה זו ארוחה משביעה
,(
ומיד אחריה חשתי בעייפות. למזלנו, היו אלו ימי קייץ חמים )חודש אוגוסט
כך שלא היתה לנו כל בעיה לישון תחת כיפת השמיים, על מזרונים מאולתרים
של מוך, עשב יער. במובן מסויים, היה נעים יותר להיות ביער, בטבע, ללא
.
חשש מהגרמנים. אך הייתי ללא הורים, בית או קרובים
פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר