פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר
34
הפציעה, אנחנו מגיעים ליער
אינני יודע כמה זמן רצתי. אני זוכר, כמו בסרט, את המנוסה ההמונית, את
הכדורים ששרקו סביבי, את היהודים שרצים וכושלים, רצים ונופלים כאשר
כדור ממכונת יריה משיג למוות חלק מהם. לי עצמי היה מזל. כיוון שהייתי
כבר ילד אתלטי, ידעתי לרוץ מהר. הבנתי שאסור לי לעצור, אלא בחסותם
.
של העצים ההולכים ומתקרבים, היער שאליו חששו הגרמנים להתקרב
.
לרגע לא עצרתי, גם כאשר חשתי דקירה חזקה בכף רגלי וראיתי את הדם
,
המשכתי להתקדם. אחי חיים ודודה לאה נותרו אי שם מאחור, בגטו הבוער
עם עוד 0008 יהודים. יותר לא ראיתי אותם, ולמען האמת לא חשבתי
:
עליהם באותו רגע. מחשבה אחת הדריכה אותי באותו בוקר של יום שישי
.
להגיע חי אל עצי היער שהיו רחוקים ממני עתה מרחק של 005 מטרים
אלא שכוחי לא עמד לי יותר. נראה כי הפציעה היתה חמורה ממה שחשבתי
והכדור שחלף את כף הרגל ריסק עצמות ובשר. הגרמנים אמנם לא רדפו
אחרינו, מפחד הפרטיזנים, אך היה ברור כי לא אוכל להישאר שם לאורך
זמן. חיפשתי בעיני אחר מושיע, שיבוא ויעמיסני על כתפיו לכיוון עצי
.
המסתור. כאשר חלפתי בערוץ נחל קטן הבחנתי בדם ניגר מרגלי
המושיע לא איחר לבוא. היה זה מוטקה קראוט, שמאוחר יותר נפגשתי
עימו בארץ והוא הפך להיות בן בית אצלנו. בלי אומר לקחני על גבו ובריצה
קלה נכנס אל תוך מסתור היער המוגן והבטוח. ידענו כי לכאן לא ייכנסו
הגרמנים. עצרנו, מספר יהודים, כדי להרגע קמעא מהריצה המטורפת וכדי
להחליט מה עלינו לעשות, לאן נמשיך את דרכנו כשאנו מצויים בתוך
הפושצ'וט, יער עד גדול. לא ספרתי כמה יהודים נמלטו, אך הם לא היו
.
רבים
ראשית דבר, הציץ מוטקה בפצעי. ולמרות שלא התמצא בכגון אלו הסיר
.
את חולצתו, עשה מעין חוסם עורקים מאולתר וחבש את הרגל הפגועה
איני זוכר כמה זמן עמדנו שם. חיכינו למשהו שיקרה. מרחוק נשמעו הדי
מכונות הירייה ופגזי הטנקים, המחסלים בשיטתיות את הגטו היהודי
בגלובוקי. היינו בני מזל. אלו שנשארו בחיים באותו יום הוצאו מאוחר יותר
.
להורג. אלו שלא חצו את השדה נשארו למות במקום
)ברצוני לציין כי במשך שנים הייתי בקשרים עם מצילי מוטק'ה, שנפטר
.(
לפני כמה שנים בביתו בחולון