33
!
אני נמלט ונשאר בחיים
נשארנו עוד יום בבית, עד ליום שישי, ה 34.8.02, ואז יצאנו החוצה, לעבר
גדר העץ שכבר היתה פרוצה בכמה נקודות. לא רק אנחנו יצאנו לשטח
הפתוח. הגטו כולו נערך ליציאה. הבריחה הגדולה החלה. חלק מהיהודים
החליטו לברוח אל היער, או לכיוון הנהר. היתה לנו ברירה אחת: להשרף
בחיים בגטו, או לנסות לברוח! אני עצמי לא רציתי למות, חשתי שעלינו
!
לברוח
אבל אז, גילינו שהגרמנים אורבים לנו, ממתינים שנצא מהבתים המוגנים
,
יחסית אל השדות הפתוחים והחשופים. אז גם ראיתי לראשונה את המוות
פנים אל פנים: יהודים נמלטים, גרמנים עומדים מרחוק, עם מכונות יריה
,
רועמות, ודמויות רצות במהירות, מדי פעם נופלות וקורסות באמצע השדה
לאחר שמטר הכדורים מדביק אותן. זו היתה רולטת מוות במלא מובן
.
המילה
:
הרגע ההוא קפא בזכרוני, ואני רואה אותו כאילו התרחש רק תמול שלשום
.
לאה עומדת בתווך. משני הצדדים מחזיקים בה בחוזקה חיים אחי, ואני
02 מטרים מהגדר. "אנחנו צריכים לרוץ מייד!", אני צועק לה, מבין שהזמן
.
היקר הולך ואוזל. אבל לאה, קפואה מפחד, נותרת עומדת על מקומה
,
"אנחנו לא הולכים לשום מקום", הוא פוקדת בחרדה. "כאן נישאר ואם צריך
."
אז כאן נמות
"את לא רואה שהם הורגים אנשים", אני לא מוותר לה, מרגיש לפתע כמו
."
בחור מבוגר בן 81. "בואי נרוץ
."
"לא", היא מתעקשת במן אטימות, "תחזיק חזק ביד שלי ואל תזוז
באותו רגע הבנתי שעלי לפעול לפי האינסטינקט שמנחה אותי, שאסור לי
לוותר לדודה לאה. מבלי לחשוב הרבה ניתקתי את עצמי בכוח מידה האוחזת
בי. אינני זוכר אם דודה לאה ניסתה לתפוס אותי, אם צעקה אחרי. לא
,
הבטתי לאחור. באותו רגע פרצתי בריצה מטורפת דרך הפרצה בגדר
מתחת לקני הטנקים, לעבר היער הרחוק, הסיכוי היחיד לחיים. כל הרצים
.
רצו לברוח ולהנצל. החיים היו יקרים לנו מאוד
זה היה מירוץ לחיים, פשוטו כמשמעו, ועד היום אינני מבין כיצד סיימתי
אותו בחיים. ייתכן כי עצה ששמעתי מדודי היא שסייעה לי. "כשיורים
עליך", אמרו לי פעם, "עליך לרוץ בעקלתון )זיג זג(. ככה לא ישיגו אותך
,
הכדורים". המידע הזה נתקע בזכרוני. עכשיו, בריצה על רגבי השדה החרוש
עטוף במעיל עבה ונעליים מכבידות, עשיתי כמצוותם. וכשחשתי שהמעיל
.
והנעליים מאיטים את קצב ריצתי, הורדתי אותם והמשכתי לרוץ במהירות
פרק מס' 3 הפרטיזן הצעיר