33 / 94
עט
השדה
33
גם עכשיו, אחרי שכבר סיימתי ללמוד בבית הספר, דרכה טבועה בי, כמו ששותלים זרעים והם
צומחים וצומחים, היא דאגה לשתול אותם בתוכי והם ממשיכים להתפתח עוד ועוד, במקום
להיעלם במשך הזמן. תמיד כשמתחשק לי לעשות מעשה רע, העצות שלה צצות לי מאי-שם,
ואני שומעת אותה בעיני רוחי. היא פשוט דאגה לי. היום אני כבר יודעת להתמודד לבדי.
אני שואלת את עצמי – איך לאדם אחד יש יכולת נתינה גדולה כל כך? עד היום היא יקרה לי
ומשפיעה עליי. בעבר התקשיתי לחשוב שיבוא יום ואהיה בלי עזרתה ועצותיה, עד שהבנתי
שהפנמתי אותה ואני נושאת אותה בתוכי לכל מקום. היא לימדה אותי כל מה שאני צריכה,
כדי להתמודד ולפתור כל קושי שאני ניצבת בפניו. אני כבר לא אותה נערה צעקנית, חסרת
ביטחון, שנבהלת מכל משימה ולא יודעת איך מתמודדים עם קשיים. אותו כלל נכון גם עם
חבריי: עזרתה לא הצטמצמה רק לתחומי הלימודים. היא בפירוש לימדה אותי איך לחיות נכון,
איך להיות חברה טובה, איך לעזור לאנשים אחרים, איך לבקש עזרה מאחרים, איך לא לוותר,
איך להתאמץ ולהצליח.
בקרוב אני מתגייסת. בהתחלה לא רציתי לשרת בצבא, אבל יום אחד היא אמרה לי, בטון
של צעקה, שאין לי מה לפחד, ושזהו, אני הולכת לצבא. “תצאי מהשכונה, מהמקום שאת
נמצאת בו עכשיו, ותלכי לצבא”. אחרי הצבא הייתי רוצה לעסוק בתחום התקשורת. מרחוק
היא נראית קשוחה. רק כשאנשים מתקרבים אליה, הם לומדים להכיר אותה באמת. אבל
כשמתקרבים עוד, מבינים שכשהיא צועקת, זה לא מתוך רוע אלא מתוך דאגה ואכפתיות.
היא כמו אם שהדבר הכי חשוב לה בעולם הוא שבנה יצליח”.
סיפורה של מורן מנקודת המבט של המחנכת
“מורן באה ממשפחה ענייה, שבה שני הורים מובטלים המתקשים להבין מה הצרכים החיוניים
לילדים, כדי שאלה יוכלו לגדול ולהתפתח. האם, אישה צנומה ורזה, עסוקה בסיפור חייה,
שעליו טרם התגברה בעצמה. בשיחה איתה כל משפט שני עוסק בה ולא במורן. היא אישה
פשוטה וחסרת השכלה, המתלבשת בסגנון צעיר מדי ומעט פרובוקטיבי.
הסיפור שממחיש היטב את האווירה הרגשית השוררת בבית הוא סיפור בר המצווה. למורן
שני אחים צעירים ממנה. באחד הימים הביאה לכיתה אלבום תמונות של האירוע. הייתי
המומה – בכל התמונות נראתה האם לבושה בשמלת כלה ואילו שני האחים ומורן כמעט
לא הופיעו בהם. האירוע הזה הבהיר לי את הסיפור של מורן, את הצרחות שלה, את החיפוש
הנואש אחר תשומת לב ממני. כדי לגדול היא נזקקה למבוגר שישים לב לקיומה ויהיה מוכן
לראותה כמו שהיא, ושדרך ההיכרות האישית איתה יובילה להגשמה עצמית. אמהּ לא יכלה
לראותה, כיוון שראתה רק את עצמה.
אני השקיתי אותה כמו פרח ביחס אישי, דבר שלא הכירה קודם לכן, והיא חשה שתשומת הלב
המיוחדת שלי כלפיה ממלאת אותה. הצלחתי לגעת בה ולהבין אותה. קיימתי איתה שיחות
נפש מעמיקות והיא נתנה בי אמון ואפשרה לי להשפיע על התפתחותה בכל המישורים. היא
באמת חוותה אותי כמו עוד אם ואולי כמו האם שהייתה כמהה לקבל.