45 / 64
פרלוד
פרלוד
45
2010
ינואר
עט השדה
לפני כמה שנים חזרתי הביתה אחרי הצגה.
השעה הייתה מאוחרת, הגוף עדיין מלא
אדרנלין, ולמרות העייפות ידעתי שלא
אוכל להירדם. התיישבתי מול הטלוויזיה
והתחלתי "לזפזפ", מחכה לרגע
המבורך של לאות שלפני השינה. סרט
בבי-בי-סי שינה את תכניותיי. הסרט
עקב אחרי זוג חירשים צעיר, ואני
הצטרפתי לסרט כשהאישה הייתה
בהיריון מתקדם. כשנולד התינוק חיכו
ההורים הצעירים בחוסר סבלנות
לתוצאות של בדיקות השמיעה שלו
- האם הוא שומע או חירש? חשתי
שאני מתוחה, מלווה את ההורים -
שומע או חירש, שומע או חירש?
כמו בכל סרט אנגלי טוב, המתח גבר ואז
הגיעה הבשורה: התינוק נולד חירש. לבי
החסיר פעימה, וחלף עוד רגע עד שהבנתי
את מה שראיתי על המסך: הזוג הצעיר שמח
ומאושר - התינוק שלנו חירש, איזה יופי, הוא
משלנו, התינוק שלנו חירש! הייתי המומה ואפילו
כעסתי - איך אפשר לשמוח כשתינוק נולד חירש?
האם זוג עיוורים היה קופץ משמחה אילו התינוק
שלהם נולד עיוור? הבנתי שאינני מבינה דבר וחצי
דבר בחירשות ובמורכבות שלה, ובעיקר הבנתי
שקהילת החירשים שונה מאוד מכל קהילה אחרת
שהמכנה המשותף שלה הוא מוגבלות.
אם תשאלו את עצמכם או אנשים סביבכם: מה
אתה מעדיף - להיות חירש או עיוור? רוב האנשים
יענו לכם בלי לחשוב פעמיים: אני מעדיף להיות
חירש. מחקרים מראים שבדיוק ההפך הוא הנכון,
החירשות קשה יותר מהעיוורון, וכמו שהלן קלר
אמרה: העיוורון מפריד את העיוורים מדברים
והחירשות מפרידה את החירשים מאנשים.
עד לפני כעשר שנים לא הכרתי אף חירש, כל
חיי הבוגרים עסקתי בתיאטרון על היבטיו השונים,
ואז הגורל (אין לי מילה טובה יותר לתאר את זה)
הפגיש אותי עם קבוצת אנשים שאינם רק חירשים
אלא חירשים-עיוורים. רובם סובלים מתסמונת
אשר, תסמונת גנטית שבה המתבטאת בלקות
שמיעה ראשונית בצירוף מחלת העיניים רטיניטיס
פיגמנטוזה, מחלה שמתפתחת בדרך כלל בגיל
ההתבגרות וגורמת קשיי ראייה חמורים, לעִתים
עד כדי עיוורון. עם קבוצת האנשים הזאת בניתי
את המופע "אור שומעים בזיג זג". המופע זכה
להצלחה גדולה והביא לפני כשנה וחצי להקמתו
ופתיחתו של מרכז "נא לגעת".
במרכז עובדים היום יותר מארבעים אנשים:
חירשים-עיוורים (בתיאטרון "נא לגעת"), חירשים
(בעיקר בקפה "קפיש") ועיוורים (במסעדת החושך
"בלק אאוט"). המסע הזה, שאנחנו רק בתחילתו,
המפגש היום-יומי הזה, מעורר שאלות ותהיות
רבות ומביא עִמו גם הפתעות רבות. בכל יום אני
לומדת דברים חדשים; מה שאתמול נראה ברור
ומובן מאליו זוכה לעִתים קרובות למחשבה רעננה
ולהסתכלות מחודשת, חלקי הפאזל נטרפים
לעתים כדי ליצור תמונה חדשה - אותם חלקים
יוצרים תמונה שונה לגמרי... האם יש מסקנות?
בשלב הזה אני מעדיפה את סימני השאלה על
פני סימני הקריאה, ואני רואה ברשימה הזאת מעין
פרק של הרהורים, פרק מתוך יומן מסע שאני
רואה את תחילתו אך בשום אופן לא את סופו.
קהילת החירשים - הרהורים
, מייסדת
עדינה טל
נשיאה ומנהלת אמנותית
של מרכז "נא לגעת"
עדינה טל