“
כך התחילה ילדותי” היא תערוכה
חדשה ומרגשת שנפתחה באחרונה
ב”יד לילד”, מוזיאון ואתר הנצחה
לילדים היהודים שנספו בשואה השוכן בבית
לוחמי הגטאות בגליל. נסענו לשם ביום שבו
ניבאו החזאים את “הסופה הגדולה”, תחזית
שהתאימה לגמרי לאווירה לקראת הביקור
במוזיאון המיוחד הזה שעוסק בבלתי נתפש
וגם, אם תורשה כאן אמירה אישית, לא זוכה
למעמד הראוי לו. אלא שמזג האוויר, כידוע,
הפכפך, וגם תחזיות מזמנות הפתעות - וכך
נסענו לגליל ביום בהיר, אכן צונן, אך לא
קרוב אפילו לסופה המדוברת.
מה שיצר את ההתרגשות האמיתית היתה
התערוכה החדשה שמוצגת במקום ומאירה
את הילדים ואת ילדותם בשנים שלאחר סוף
מלחמת העולם השנייה. “השאלה מה עלה
בגורלם של הילדים בשלב הזה לא נדונה
מספיק, ומכאן חשיבות התערוכה. זאת הפעם
הראשונה שבתערוכה כזאת משולב פן אמנותי
ויזואלי”, מסבירה פוריה ליצ’י, אשת חינוך
ואוצרת התערוכה, שגם ערכה את התחקיר
לקראתה.
כמו כל התערוכות המוצגות במקום ב־81
שנות פעילותו של האתר - תערוכות הקבע
ואלו המתחלפות - גם תערוכה זו היא מוכוונת
חינוך. “מייסדי המוזיאון, שהקימו את קיבוץ
לוחמי הגטאות, הרגישו שהם נציגי קהילות
שהושמדו וביקשו לבנות בישראל בית ולספר
את סיפור השואה”, מבארת ד”ר ענת ליבנה,
מנהלת בית לוחמי הגטאות, ומסבירה כי
הפעילות במקום אינה מבקשת לספר סיפור
גבורה, אלא בעיקר להעלות שאלות שאנשים
שואלים במצבים קשים ויש להן משמעות
חינוכית.
“המקום הזה עוסק בחיים, בסוגיות
שרלוונטיות לחינוך היום מתוך גישה
הומניסטית, ומציג בפני ילדים חלופות
לבחירה, כמו למשל לגבי השאלה מתי ובאילו
תנאים אני עוזר למי שנתון במצוקה”, מוסיפה
ליבנה. ברוח זו, כאמור, נבנתה גם התערוכה
החדשה, באופן שמאפשר עבודה בקבוצות
תלמידים שמטבעה מעלה דעות ומחשבות
שונות.
ברמה הרעיונית בנתה ליצ’י את התערוכה
סביב מוטיב “הבית” שמשנה את פניו ואת
משמעותו עבור הילדים הניצולים. התערוכה
נפתחת ב”אין” בית, זה שנחרב ונהרס במלחמה
ואין אליו דרך חזרה. בהמשך מתוודעים
המבקרים בתערוכה למעבר של הילדים
לבתים ארעיים, בתי הילדים שהוקמו למענם
באירופה, כאשר הפרק השלישי בתערוכה,
כהגדרת האוצרת, מתייחס לחלום על בית
קבע בישראל ערב הכרזת העצמאות.
נאמנה למתווה הזה בדקה ליצ’י כל
שלב בתהליך, ושאלה קודם כל את השאלה
המתבקשת: היכן היו הילדים הניצולים בסוף
המלחמה? התשובה, כצפוי, היתה מורכבת:
חלק מהם חיו בזהות בדויה, אחרים הוחבאו
בכפרים או חיו במנזרים, היו שהשתלבו בין
הפרטיזנים והיו גם כאלה שפשוט חיו מהיד
לפה ברחובות ההרוסים.
גם הפרק השני בציר התערוכה - העברה
ושיכון הילדים בבתי ילדים באירופה - היה
סבוך: צריך היה לאתר את הילדים, לבדוק
אם נותרו להם קרובי משפחה ולהשיג כספים
שיאפשרו הקמת בתי ילדים והסעת הניצולים
אליהם. במקביל נדרש היה לגלות לילדים,
שלא ידעו כי הם יהודים, את הסוד - ולפעמים
להוציא אותם ממשפחות שבהן גדלו.
הדילמות והקשיים הללו מוצאים ביטוי
בתערוכה וממחישים לתלמידים - מכיתות
ה’ ועד לחטיבה - מה קרה שם. כך למשל,
סיפור אמיתי על ילדה שגדלה במהלך המלחמה
בבית כפרי ודחתה את בקשתם של סבתה
וסבה שניצלו לחזור לחיק המשפחה והיהדות.
בתערוכה עומדים המבקרים הצעירים בפני
הדילמה ולומדים את הטיעונים לכאן ולכאן -
הילדה אוהבת את משפחתה הפולנית ומרגישה
שזהו ביתה היחיד, ומאידך מובא טיעונו של
הסבא שמאחר שלא נשאר זכר למשפחה, עליה
לגלות נאמנות למורשתה היהודית ולחזור
למשפחתה הביולוגית.
“הרבה מהמידע שאספתי בארכיון הגדול
של בית לוחמי הגטאות הצלחנו להעביר
באמצעות טקסטים ודברי הסבר, ציורי ילדים,
מכתבים ותצלומים, אבל את המשמעות
החינוכית, שכל כך חשובה לנו, אי אפשר
לתלות על קירות - ולכן פנינו לעבודה עם
המחשב” מסבירה ליצ’י.
במקביל לבניית חומרי התערוכה ובאמצעות
הסטודיו “הטחנה לעיצוב”, היא העניקה מחשבה
גם לפן העיצובי של התערוכה, והתוצאה היא
תערוכה נקייה וזורמת, העושה שימוש בקו,
צבע, חומרים והצבה באופן שתורם לחוויית
הצפייה. כך למשל, נצבעו הבתים “שם” בגוון
בריק (חום אדמדם) אופייני, התצוגה על
הקיר זכתה למעטפת זכוכית שממנה ניבטת
השתקפות הילד המבקר כחלק מהמסר שלפיו
כל אחד מאתנו נושא את הסיפור, וכן הוחלט
להציב בלב התערוכה, כקיר נוסף, שולחן עץ
גדול שבו משובצים קטעים מעיתוני הילדים
של התקופה הממחישים בעזרת מכתבים איך
נשמרו קשרים בין ילדים בארץ לבין אלה
שחיו באופן זמני באירופה.
גם בפרק השני בתערוכה, על איסוף הילדים
וכינוסם בבתי הילדים במטרה לשקם אותם,
נעשה שימוש בכל המדיות ומרתק לצפות
למשל בדורקה שטרנברג, מטפלת באחד מבתי
הילדים הללו, שמספרת בראיון מצולם איך
ניסו היא ועמיתיה להחזיר לילדים את האמון
בבני אדם. בתערוכה יוכלו המבקרים ללמוד
באופן מוחשי איך חיו הילדים בבתי הילדים
- מה היה סדר יומם, אילו שירים וריקודים
למדו, אילו חגים חגגו (ראה תמונה) ועוד.
ואולם, גם הפרק הזה, שנראה לזמן קצר
יחסית כל כך אופטימי, מסתיים בשבר: הילדים
התכוננו לעלות לישראל, אלא שלפני כן הם
נאלצו להיפרד מהבית הזמני שהפך לביתם
ובעיקר מהמדריכים, שליוו אותם בפרק
המשמעותי הזה בחייהם. “צריך לזכור שחלק
מהמדריכים הללו היו בעצמם ניצולי שואה
שהבינו היטב מה עוברים הילדים האלה,
ועבורם העבודה הזאת היתה טעם מרכזי לחזור
לחיים”, מבארת ליצ’י. דרך הסיפורים האלה,
היא מוסיפה, אנו מצליחים לקרב את הילדים
לערכים כמו התנדבות, עזרה לאחר והאמונה
כי גם במצב קשה מאוד, ניתן לקום ולהתחיל
חיים חדשים בעזרת אחרים.
במטרה להשלים את חווית הביקור בתערוכה
באמצעות תחום אמנותי נוסף, ובמבט אחר על
נושאים כמו ההתנדבות, עזרה הדדית וקבלת
האחר, מוזמנים המבקרים מכיתה ז’ ואילך
להצגה “אברהמ’לה הילד משמה”. הצגת היחיד
הזו, המועלית באמצעים מינימליסטיים, מעלה
סיפור שתקף מעבר לזמן ולתקופה מסוימים
ובמרכזו מפגש בין ילד יתום ניצול שואה לבין
צבר ישראלי, ערב חזרתו של אביו לישראל
משליחות הקיבוץ לאירופה כדי לעזור באיסוף
ושיקום הילדים בתום המלחמה.
האב החוזר אוחז בכף ידו של אברהמל’ה
השונה כל כך, שמעורר את קנאתו של הצבר.
זה דוחה את האורח הלא צפוי שמגיע עטוף
במעיל גדול ומדבר רק יידיש. בהמשך יתברר,
// אמנות
אתנחתא
תערוכה חדשה במוזיאון “יד לילד” בבית לוחמי הגטאות מציגה
את סיפורם של הילדים ניצולי השואה לאחר תום המלחמה
לאן הלכו
הילדים אחרי
המלחמה?
מתוך "היפה והחיה". הפקה
מרשימה ומקצועית
צילום: ביל קופר
מתוך התערוכה "כך התחילה
ילדותי" בבית לוחמי הגטאות.
הבית ששינה את פניו
ינואר 4102
<
23 שיעור חופשי
