ב
מקביל לקריירה שלה כאמנית ופעילה
חברתית, שולה קשת, מנכ"לית תנועת
"אחותי", תמיד עבדה בחינוך. הסביבה
הטבעית לעבודתה היתה שכונות מצוקה. באותה
פריפריה חברתית בערים הגדולות, צמחה קשת
כאמנית ויוצרת עם רגישות אתנית וחברתית.
תחילת המסע בשנות ה־08, כשעבדה כמורה
לאמנות בבית ספר בשכונת יפו ג'. שני עשורים
מאוחר יותר פעלה קשת בפרויקט אמנות וקולנוע
בקהילה, של עמותת הלה למען החינוך בשכונות
ובעיירות הפיתוח. בין לבין, ניהלה מרכז העשרה
לילדי גן בשכונות התל אביביות התקווה, יד
אליהו, נווה אליעזר ועוד.
אין ספק שכוח היצירה והאמנות משפיעים על
נפשם של הילדים. אך מה שמעניין הוא שלעבודת
החינוך באמנות, היתה השפעה מיידית גם על
היצירה של קשת עצמה כאמנית. "בשנים האלה
פרחתי מבחינה יצירתית", היא מעידה על עצמה.
איך התגלגלת להוראה? מתוך החלטה
מודעת לעסוק בחינוך, או מצורך להתפרנס?
"בתחילת שנות ה־08 התחלתי ללמוד במדרשה
לאמנות ברמת השרון, וכחלק מהלימודים עשיתי
גם תעודת הוראה. הקושי להתפרנס מהאמנות
תמיד קיים, זו עובדה. אך הוראה בעיני זו שליחות,
והרבה מעבר לפרנסה. ללימודי אמנות יש ממד
מדהים, שמחבר מאוד לנפש, לנשמה. בתחילה
לימדתי אמנות בבית הספר חשמונאים בשכונת
יפו ג', ובהמשך גם בחטיבת הביניים אחד העם
בפתח תקוה. בבית הספר היסודי לימדתי אמנות,
ציור ופיסול. בחטיבה לימדתי תולדות האמנות,
צילום, רישום ופיסול.
"במקביל להוראה, התחלתי ללמד אמנות גם
במתנ"ס נווה גולן ביפו ג'. שם לימדתי, מלבד
רישום ופיסול, גם עיצוב תפאורות לתיאטרון.
בעצם התחלתי לעשות שם מה שנקרא אמנות
בקהילה. כל שנה הייתי עושה מגה תערוכות
סביב נושא אחד, שהשתתפו בהן הרבה מהתושבים
בקהילה מכל הגילאים".
באותן שנים גם החלה קשת את הפעילות
החברתית שלה. כך החל להיבנות ציר של הוראה,
יצירה וחברה. ב־1991 עזבה את ההוראה הפורמלית
והחלה לנהל את מרכז מילוא להעשרה לגיל הרך
ביד אליהו. המרכז שיגשג תחת שרביטה והיא
נשארה שם במשך כעשור. מרכז מילוא היה יוזמה
של עיריית תל אביב ומשרד החינוך, אחד מכמה
מרכזי העשרה ברחבי הארץ. בכל חודש ביקרו
במרכז יותר מ־000,1 ילדים בני 3-6 משכונות
נווה אליעזר, שכונת התקווה, ביצרון ואחרות.
בבוקר היו מגיעות גננות עם כיתות הגן שלהן,
ואחר הצהריים באו אמהות עם ילדיהן.
"כיום קוראים לזה אמנות רב־תחומית",
אומרת קשת. "בזמנו זה היה משהו חדשני. העבודה
היתה שילוב בין ספרות ילדים ויצירה באמצעים
אמנותיים ודרמטיים. העלינו הפקות תיאטרון
מדהימות. היינו לוקחים סיפור מספר ילדים
ומעלים הפקות ממש, שבהן המחזנו את הסיפור,
בנינו תפאורה. הכל היה יצירת אמנות אחת".
במקרים אחרים, ההמחזה החלה מציור. כך
למשל, ציור של ואן גוך היה נקודת המוצא.
"בנינו תפאורה וחיברנו לזה סיפור שכתבתי.
בעקבות ההצגה והסיפור עשינו יצירה בציור
ורישום ומאוחר יותר דנו בזה".
מה הדבר הזכור לך ביותר? מה לקחת אתך
מהתקופה שבה ניהלת את מרכז מילוא?
"הגיעו ילדי וילדות גן מהחינוך המיוחד. לא
אשכח את זה. הגננות פנו אלי ואמרו 'תבני להם
פעילות מורכבת פחות. יהיה להם קשה להבין'.
אמרתי: 'בשום אופן'. הקביעה הזו, שהילדות או
הילדים הללו פחות אינטליגנטיים וזה משפיע
על היצירה שלהם, היא בעיתית מאוד. הדמיון
הוא לא עניין של אינטליגנציה.
"החוויה שלי עם ילדי וילדות הגן הללו היתה
חזקה ביותר, לא רק כאשת חינוך אלא כיוצרת.
נדהמתי מהדמיון ומהיצירתיות שלהם. קיבלתי
מזה הרבה כיוצרת. הילדות והילדים מהחינוך
המיוחד לא רק שהיו פחות מוכשרים, אלא הם
הפתיעו אותי ביצירתיות שלי. מצאתי שם חשיבה
יצירתית מדהימה. עצם סגירת מרכזי ההעשרה
האלה מעידה על בורות של מקבלי החלטות.
אמנות היא אמצעי לפיתוח חשיבה. הרגשתי
שלילדים בכלל ולילדי החינוך המיוחד בפרט
יש חשיבה חופשית".
הצלחת לשלב בין העיסוק בחינוך לבין
היותך אמנית?
"אני חושבת שהלימודים במדרשה בסופו של
דבר הזיקו לי כיוצרת, גם במובן זה שכאשה מזרחית
מדרום תל אביב, הבנתי שהשיח במדרשה הוא
אירופי, ושההתייחסות לתרבות היא בתנאי שזו
תרבות שמתקשרת עם העולם המערבי ואירופה".
קשת זכתה לתשומת לב במדרשה, ולהכרה
באמנותה. ובכל זאת, "הרגשתי שלא מתייחסים
לאמנות שלי מהבית וזה גרם לי לזרות וניכור.
כשסיימתי הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. זה
כמעט גרם לי להפסיק ליצור, בגלל השיח הפנים
אמנותי שמדבר עם עצמו: אמנות על אמנות.
כשהבנתי שמה שהמדרשה מציעה, בהקשר של
להיות אמנית בסטודיו ולעסוק באמנות, מנותק
לחלוטין מהחברה שאני חוזרת אליה - אמרתי
'אני מוותרת. זו לא אופציה בשבילי'. האופציה
היחידה היא זו שאין בה הפרדה ביני לבין הקהילה.
חינוך זו אחת הדרכים".
פרויקט אמנות וקולנוע בקהילה בבתי הספר,
ביוזמת עמותת הלה, חיבר את החינוך והמודעות
האמנותית והחברתית. הקשר עם עמותת הלה
נוצר לאחר שקשת פגשה את תקווה לוי, שהיתה
מנכ"לית הלה בהקשר לאחת התערוכות שלה,
"אחותי, אמניות מזרחיות בישראל". "נתתי ללוי
יומן שבו תיעדה את חייה שהוצג בתערוכה,
ובעקבות זה התחלתי לעבוד אתה".
הפרויקט הונחה על ידי אמנים ובמאים
בעלי מודעות חברתית, שהעבירו סדנאות
בנושאים חברתיים שנועדו לסייע גיבוש זהות
עצמית ושייכות לקהילה, לצד תפישת הקהילה
והסביבה החברתית הקרובה כנכס תרבותי.
זאת, תוך מסע להיכרות עם תכנים אישיים,
משפחתיים, היסטוריים ותרבותיים, חיבורים
לחברה הישראלית בכלל וקבלת השונה. כל
זאת כבסיס לגיבוש תחושת שייכות לחברה
הישראלית ופיתוח חשיבה חברתית.
"הסדנאות האלה כללו לא רק צפייה בסרטים
ומפגש עם יוצרות, אלא עסקו גם בנושאים כמו
מגדר, חברה ופוליטיקה", מפרטת קשת. "הרעיון
היה להביא קולנוע חברתי מזרחי לתלמידים
ותלמידות בעיירות הפיתוח". שישה בתי ספר
תיכוניים בעיירות פיתוח השתתפו בפרויקט,
שקשת ריכזה בשיתוף אורנה בן דור, יו"ר
הקרן לקולנוע. בסיוע מנחה מתחום הקולנוע
נבנתה תוכנית מרתקת של סדנאות אמנות
וקולנוע חברתי. "היתה לזה השפעה מדהימה,
בזכות השילוב המגדרי־חברתי. בנות ובני נוער
נחשפו לקולנוע חברתי. זה פיתח את החשיבה
שלהם וגירה אותם לבוא וליצור. בסוף הפרויקט
העבודות של התלמידים הוצגו בתערוכה בגלריה
עמי שטייניץ שנקראה 'במבט צעיר'".
קשת סבורה כי "חובה להתחיל לפתח שפה
אמנותית וכלים אמנותיים מהגיל הרך". "העניין
הזה של העיסוק בנושאים וחשיבה על נושאים
ורעיונות דרך יצירה הוא לא יסולא בפז. חשיבה
יצירתית עוזרת לשאר התחומים ואפשר להגיע
בזכותה להישגים רציניים. גם מבחינת התוכן,
אמנות פותחת שערים לידע חשוב מאוד, ידע
של האנושות. אחד הדברים שהם בלב לבה של
כל חברה הוא יוצרים ויוצרות. היסטוריה של
חברה מושתתת על יצירה אנושית.
"מה שמטריד אותי הוא שכיום מסתכלים על
תרבות כמשהו זניח, ובעיקר שאמנות ותרבות
הן מנת חלקן של שכבות מסוימות. כמובן
שלא מאפשרים מפגש עם תרבויות שהן לא
אירופוצנטרית: מזרחית, אתיופית או ערבית.
תרבויות אלה לא מקבלות את התקציבים.
"לכן, לעבודה בשכונות היה אפקט חזק. בני
ובנות הנוער נפגשו בבתי הספר עם יוצרים
אחרים שעושים תרבות מזרחית, ערבית או
אתיופית בבית הספר. הרי כשיסיימו את מערכת
החינוך, במוקדם או מאוחר הם ייאלצו לגלות את
השורשים התרבותיים. וזה תהליך כואב מאוד.
אני מכירה את זה ברמה האישית".
"בסך הכל היו שם לימוד והשפעה הדדיים",
מסכמת קשת. "לא באתי רק ללמד, גם למדתי
המון. החופש המחשבתי, היצירתיות העשירה
של הילדים - אלה דברים שהפעימו אותי מאוד.
למדתי מזה המון, איך לשחרר את החשיבה שלי
כאשה בוגרת. הרי במהלך השנים החשיבה הופכת
להיות מוגבלת, קשורה. למדתי לשחרר את
הקשרים. ועם בני ובנות נוער, את פוגשת
שוב דברים שכבר חווית, הפעם דרך האמנות.
המפגש הבוגר הזה הפרה את החשיבה שלי
כאשה וכאמנית".
// שולה קשת
קורותיי כמורה
צילום: עיתון הארץ / אייל טואג
"אמנות היא אמצעי
לפיתוח החשיבה"
אצל שולה קשת, מנכ"לית תנועת "אחותי", האמנות,
החינוך והפעילות החברתית שלובות זו בזו - וכל אחת
מאת תמירה גלילי
מחזקת את האחרות
"הקושי להתפרנס מהאמנות תמיד
שולה קשת:
קיים, זו עובדה. אך הוראה בעיני זו שליחות,
והרבה מעבר לפרנסה. ללימודי אמנות יש ממד
מדהים, שמחבר מאוד לנפש, לנשמה"
ינואר 4102
<
02 שיעור חופשי
