2017 יוניעלונדון 14
אנשים
ל
מרות שהמערב עבר כברת דרך
מאז שעולמה של האישה נתחם
בין חדר השינה למטבח, נראה
שבשנים האחרונות הזמן צועד
לו לאחור. בימים שבהם ארה”ב
בוחרת נשיא שהתבטאויותיו כלפי נשים
זעזעו את העולם, שזכותה של האישה על
גופה מוטל בספק ובשנה שבה אונס קבוצתי
בישראל לא מגיע לבית המשפט - נדמה
שיחסי נשים וגברים חוזרים לימי הביניים.
יחסי הכוח הללו הם מצע פורה לאמנות
נושכת וייחודית, ובין האמנים הבולטים
בתחום נמצאת מיכל קול המתגוררת
ופועלת בלונדון.
קול מציגה בימים אלה תערוכה בשם
, שמתקיימת במקביל לביאנלה Objection
). התערוכה 30/11 הנחשבת של ונציה (עד
לא מוצגת באותו מתחם, אלא בבית של רוזן
מקומי שאהב את הקונספט שלה והסכים
להתפנות לטובת האמנות: “היה חשוב לי
להציג בחלל מוכר, כמו סלון או מטבח,
ולעסוק בנושאי מאקרו, כמו יחסי כוח, ובתוך
המיקרו, הבית הפרטי”, מספרת קול.
ישנם כמה מוצגים, אך המרשים מביניהם
הוא חדר שלם המכוסה בלא פחות
עניבות. “אין דבר יותר גברי 25,000־מ
שמייצג היררכיה וסמכות כמו העניבה”,
מסבירה קול, “לכן החלטתי להפוך את זה
על עצמו, להגחיך את זה”. הכנתו של החדר
ערכה שנה וחצי ובה קול והאסיסטנטיות
שעות ביום. 15 שלה תפרו במשך
מלבד הקירות, הספות והשולחן, תמצאו
בחדר רובה (עטוף בעניבה מהמותג
שטראמפ עונב), מקטרות, גולגלות ושאר
מאפיינים שהייתם מצפים למצוא במערה
גברית טיפוסית. העבודה הזו, שזכתה לכינוי
“טופ־גאן”, מראה את הניגוד בין החוזק
שמסמלת העניבה לבין הרכות של עבודת
התפירה, בין סממן שהוא גברי לעבודה
שנחשבת נשית.
העניבות ניצודו מקורבנות
שתויים בפאב
ההשראה ליצירה, מסבירה קול, התבשלה
יש לי 42 במשך שנים: “בתור אישה בת
הרבה ניסיון עם חוסר האיזון – מבחינת שכר,
הזדמנויות. במיוחד שיש לי שתי בנות ואני
רואה שלא הרבה השתנה. אקטים קטנים
,17 של בוס שניסה לנשק אותי כשהייתי בת
ניסיונות לדחוף ידיים באוטובוס - זה עדיין
קורה לנשים בכל יום, בכל דקה. התערוכה הזו
היא לעמוד על הרגליים האחוריות ולבעוט”.
את האוסף עצמו היא החלה אחרי פגישה לא
נעימה עם חבורה של בנקאים, שביקשו לקנות
את אחת העבודות שלה: “היינו בפאב והם היו
כולם לבושים בחליפות ומעונבים. אחרי כמה
משקאות הם התחילו בכל מיני רמיזות מיניות.
אז ביקשתי מהם את העניבות כמתנה. הם
בטח חשבו שאני מתחילה איתם, אז הם נתנו
לי. ואז קמתי ופשוט הלכתי משם”.
את חלל התצוגה חולקת קול עם יוצרת
נוספת, אקין אונת, שנולדה וגדלה בטורקיה:
“היה לנו חיבור מדהים והשיחות בינינו קלחו”,
מספרת קול, “הבנו שלא משנה ההבדל
בתרבות, מאיפה הגענו, הדת – מה שמעניין
אותנו זה זכויות אנוש וזכויות נשים. לשים
את הפוליטיקה בצד. אנחנו מאמינות שברגע
שיהיה איזון אמיתי בכבוד של נשים, חלק גדול
מהקונפליקטים בעולם ייעלמו”.
העניבות הללו - שחלקן נאספו מחנויות צדקה,
מקצתן נשלחו אליה כתשורה ואת חלקן צדה
קול מקורבנות שתויים בפאב מקומי - עברו
שלבים רבים בחייו של גבר: בית ספר, חתונה
ויש כאלה המכוסות אפר, כאילו היו בהלוויה.
“העניבות מסמלות עבורי דומיננטיות גברית
ודיכוי נשי, החל מפערי שכר בעבודה ועד
למישור הפוליטי והחברתי, שם יחסי הכוח
רחוקים משוויוניים”, אומרת קול. בחדר עצמו,
לעומת זאת, יש הרגשה של איזון – בין
העניבות שמסמלות קשיחות לבין הרכות של
הבד המרפד את המרחב.
לשאלה מה צופן לה העתיד היא עונה בלי
//לחשוב: “לכסות את טייט מודרן בעניבות”.
היא זוכה להכרה בינלאומית בעקבות תערוכה
יוצאת דופן שבוחנת את יחסי הכוח בין גברים
ונשים. ראיון עם האמנית מיכל קול
“לא הרבה השתנה. אקטים
קטנים של בוס שניסה לנשק
, ניסיונות 17 אותי כשהייתי בת
לדחוף ידיים באוטובוס - זה עדיין
קורה לנשים בכל יום, בכל דקה"
הדס חיימובהצהרה אמנותית //
הקול שלה
החוזק של הרובה
המעונב לעומת
הרכות של עבודת
התפירה. “טופ־גאן”
צילום:
Daniele Mah
הכל החל בפגישה לא נעימה עם חבורת בנקאים.
קול ב”חדר המעונב”