שיעור חופשי | תשרי תשפ"ב | ספטמבר 2021 | גליון 134

שיעור חופשי | 60 אמנות בכל תצורותיה, אתה מקבל הרבה נחמה, אתה לומד שאתה לא לבד עם הכאבים שלך, עם הספקות. יש עולם שלם של אנושות שמתחבטת כמוך בשאלות שאתה מתחבט בהן לבד בחדר. "אנשים שאוהבים אמנות וצורכים אמנות, גם מקבלים יותר את מי שאחר מהם – נושא מרכזי בכתיבה שלי לילדים. הם אנשים שהראייה שלהם רחבה ועמוקה יותר לגבי כל דבר, והם אוטומטית אנשים טובים יותר בעולם. "יש משהו בכתיבה שהוא מאוד קשה לי, וכשאני חוזרת מהמפגשים אני נזכרת למה אני עושה את זה. היכולת להשפיע על ילדים לטובה, על היצירתיות, החמלה והרגשות שלהם. זה משהו משמעותי". באיזה אופן המפגשים שלך מובילים לכך? "אני רוצה לעודד בילדים את האומץ והחופש ליצור. הם פוגשים אותי - אישה שחוותה כל מיני דברים והופכת את החוויה לטקסט, לשיר, להופעה. אני מנסה לעורר בהם השראה ולתת להם את האומץ לעשות את זה בעצמם. היתה לי חוויה נפלאה עם ילד קטן שניגש אלי וסיפר לי שכתב סיפור – אמא שלו עזרה לו לכתוב – והוא צייר אותו, אבל לא ידע מה הסוף של הסיפור. במפגש אני מדברת על כך שאין סוף נכון או לא נכון, יש את הסוף שנכון לך עכשיו. זה נתן לו אומץ לסיים את הסיפור שלו. "יצירתיות היא ערך שהעולם שלנו זקוק לו, ובכלל מערכת החינוך צריכה לשנות את פניה. כשיש מול המורה את גוגל זה לא כוחות. אין סיבה שילדים ישננו דברים. אם תוך דקה את יכולה להגיע למידע, מה התפקיד של מערכת החינוך? בעיני זה לתת לילד את הקביים, את הכלים הבסיסיים, לכתוב, לחשוב ולדבר – ולתת לילדים את האומץ ואת החופש לחשוב, ליצור ולהמציא עולמות". קבלת האחר והשונה היא מוטיב מרכזי בכתיבה שלך לילדים. "בעיני, זה נושא גדול מאוד בהתהוות של אדם, בחינוך. יש לי שיר שנקרא 'חברים בכל מיני צבעים'. במפגשים אני מספרת לילדים שהשיר צמח מתוך חוויה אישית. כשילדי היו קטנים גרנו בשכונה שבה רוב הילדים היו דומים להם בצבע העור, והוריהם היו עורכי דין, פסיכולוגים ובעלי מקצועות חופשיים. ואז עברנו לשכונה שבה חלק מהילדים היו ממוצא שונה, בצבע עור חום, שחור, אפילו סינים. והילדים שלי וסיפרו לי על זה. "באותה תקופה התקשרו אלי מהפסטיגל ושאלו אם אני יכולה לכתוב שיר לזמרת, לא כל כך מוכרת אז, שרית חדד. הם הציעו שאכתוב שיר על צבעים, על השמש הצהובה והשמיים הכחולים. אמרתי ששירים כאלה יש מספיק ואני אכתוב על צבעי עור. הבמאי אמר שהילדים לא יבינו. אבל התעקשתי וכתבתי שיר שבו אני מציעה לילדי איך להתייחס לכך שיש להם חברים ששונים מהם. דיברתי עם הילדים שלי - ודרך השיר דיברתי עם כל הילדים. עם השנים השיר הזה נהפך להמנון קבלת האחר. "לפני כשנה פנתה אלי מישהי וסיפרה לי שיש לה ילד בשם עילאי שהוא משותק וגם לא יכול לדבר. היא סיפרה שילדים נרתעים ממנו למרות שהוא ילד מאוד חברותי ואוהב מוזיקה, ש'חברים בכל מיני צבעים' הוא השיר האהוב עליו והוא שמח מאוד כשהוא שומע אותו. 'אבל אצלי יש עצבות', היא אמרה, 'כי בשיר יש הרבה ילדים, אבל אין ילד כמו הילד שלי'. היא שאלה בעדינות אם אני מוכנה להוסיף עוד בית. התרגשתי ועשיתי זאת, והקלטנו את השיר יחד עם עילאי ועם שורה של זמרים מוכרים כמו עדן אלנה, סטפן, לי בירן, קורין אלאל ואחרים. במפגשים אני מראה לילדים את הקליפ, והילדים מזדהים ומתרגשים. הם רואים את הכוכבים האהובים עליהם ביחד עם עילאי, והמסר מחלחל – אבל לא באופן דידקטי, מטיף או דורשני". גם ספרך החדש עוסק ב"אחרות". "כן. הספר 'יונתן' הוא סיפור רב-עוצמה על קבלת האחר, על דעות קדומות ועל כוחה של חברות. הנה כמה שורות מתוכו: 'הם קוראים לו הילד המוזר; הם אומרים שבלילה הוא מתחיל לעוף, שהוא יודע להטיל כישוף, הם אומרים שלעולם הוא לא נרדם, ולאף אחד אין אומץ ללכת לשם'. "הילד המוזר הוא זה שפוחדים ממנו, אבל גם הגיבור של הסיפור הוא ילד דחוי ולא מקובל שאוזר אומץ לפגוש את הילד המוזר ומגלה מיהו. אני מביאה את הילדים אל תפישת העולם שלי דרך ההזדהות הרגשית שלהם. אני רוצה שהם עצמם יהיו בעצם יונתן, יאהבו אותו וירצו להיות חברים שלו, לא כי מישהו אמר להם, אלא כי הם באמת רוצים להרחיב את עולמם". נדמה שהמציאות החברתית בישראל של ימינו לא משקפת את המסרים האלה. "הורי היו ניצולי שואה שבאו להגשים פה חלום של אנשים שחיים בחברות, אהבה, שלום ודמוקרטיה. כיום יש סדקים עמוקים בחלום שהם הורישו לי, שסעים בין עשירים לעניים, בין חלשים לפריבילגיים, בין ימין לשמאל. אנשים מסמנים את מעמדם באמצעות מכוניות, בתים, תארים ומותגים – ההיפך מהחלום של הורי ובני דורם. "אני יכולה להיות מדוכדכת ולכתוב טקסטים של מחאה וזעם, אבל גיליתי שמחאה לא עובדת בשירים ובסיפורים כי אנשים מותשים מהמציאות ולא מעוניינים לצרוך את הייאוש גם באמנות. אני בוחרת לתת קצה חוט של תקווה ביצירה האמנותית שלי ולא רק לדפוק בראש עם פטיש. הספר 'יונתן' הוא לא יצירה עליזה, כי הוא נוגע בבעיה כאובה, אבל יש בו תקווה. בתוך המרחב המאוד צנוע שלי והמעט שאני יכולה לעשות אני בוחרת לפעול באופן שיציע תפישת עולם חיובית ומועילה, ולא להטיף. אני מאמינה שילד בכיתה א' שפגש סופר והתרגש במפגש, ואחר כך נתקל בעולם האמיתי בילד כמו עילאי, משהו בנפש של הילד הזה, משהו בגרעין הקטן שזרעתי שם, יישאר לתמיד כמשהו משמעותי". את עדיין גרה באותה שכונה בתל אביב? "כיום אני גרה בתל אביב קרוב לים, אחרי שגרתי שנים מחוצה לה. כשעזבתי את תל אביב אל השכונה השקטה, האמנתי שזה ייתן לי השראה. אבל גיליתי שהטבע הזה אינו אמיתי אלא מהונדס, והרגשתי שדווקא ההרמוניה הנעימה והשלווה הזו מפריעה לי בכתיבה. הרגשתי שזה שכל הבתים ברחוב נראו אותו דבר, מוקפים חומות, והחתך הסוציו-אקונומי של השכנים דומה - מפריע לי. "בתל אביב האוכלוסייה לא הומוגנית, יש הרבה דירות קטנות ומתפוררות, צעירים וגם אנשים מאוד מבוגרים, הכל הרבה יותר הטרוגני וזה ערבוב נכון עבורי. אני לא מרגישה ניכור בעיר הגדולה. טוב  לי בתל אביב ואני אוהבת אותה". יונתן' הוא סיפור רב-עוצמה על קבלת האחר, דעות קדומות וכוחה של חברות. אני מביאה את הילדים אל תפישת העולם שלי דרך ההזדהות הרגשית שלהם. אני רוצה שהם עצמם יהיו בעצם יונתן, יאהבו אותו וירצו להיות חברים שלו, כי הם רוצים להרחיב את עולמם"