שיעור חופשי | תשרי תשפ"ב | ספטמבר 2021 | גליון 134

59 | שיעור חופשי "אני יכולה חנה גולדברג: להיות מדוכדכת ולכתוב טקסטים של מחאה וזעם, אבל גיליתי שמחאה לא עובדת בשירים ובסיפורים כי אנשים מותשים מהמציאות ולא מעוניינים לצרוך את הייאוש גם באמנות. אני בוחרת לתת קצה חוט של תקווה ביצירה האמנותית שלי ולא רק לדפוק בראש עם פטיש" מ י שכיום היא  פזמונאית, משוררת וסופרת, שרבים משיריה היו ללהיטים והיא כלת פרס מפעל חיים של אקו"ם, זוכרת את עצמה כילדה שתקנית, "כמעט אילמת", כדבריה. חנה גולדברג גדלה להורים ניצולי שואה שכל משפחתם נרצחה במחנות, אך הם לא דיברו על האימה שחוו. כשהיא מתבוננת לאחור, גולדברג מבינה שהוריה היו שני אנשים שנקלעו זה בדרכו של זה, ללא בסיס של התאמה שכה נחוץ לזוגיות מתפקדת. "אני אדם סופר-ורבלי, המילים הן הכלי שלי. אבל האווירה שהרגשתי בבית - המתח בין ההורים - היתה כזו שהשאירה אותי כנראה חסרת מילים. אבא היה חלש מאוד וסבל מהתעלפויות. כשהייתי בת חמש נפצעתי קשה בתאונת 'פגע וברח' ואושפזתי בבית חולים. גם במצב הזה היה צריך לטפל בו כי הוא התעלף. לא הייתי ילדה עם הורים שמגוננים עליה מפני רגשות קשים. הכל היה חשוף. אז הרגשתי שאין מקום למילים שלי, רק להתבוננות. ספגתי". באיזה שלב הבנת שאת אדם כותב? "אני ילידת סוף דצמבר. היה נהוג אז, וזה מזעזע בעיני, לעשות מבחנים לקטנטנים כי לא ידעו אם להעלות אותם לכיתה א'. סימנו כך את הילדים המוכשרים והחכמים. כשהקפיצו אותי לכיתה א' זה היה סימן ראשון עבורי. אחר כך היו טפטופים. כשבבת אחת כל 14 "אבל הכל התפרץ בגיל הצבירה הזו של הרגשות שראיתי סביבי, ברבדים השונים שלהם, מעל ומתחת לפני השטח, מה שנאמר ומה שנמצא מאחורי המילים, כל האמביוולנטיות והר געש הפנימי מצאו לעצמם ביטוי בכתיבה. לא הייתי מודעת כלל למה שאני עושה, היה לי צורך להוציא את כל מה שראיתי והרגשתי. את הסערה הפנימית פרקתי לתוך דפים ולא הבנתי מה זה. הדפים נצברו והלכו ולא היה לדברים האלה שם. "באותה תקופה גיליתי שיש בעולם בנים וזה מצא חן בעיני מאוד. בלילה כשהורי הלכו לישון הייתי יוצאת מהחלון, יוצאת לבלות וחוזרת מאוחר. הייתי מגיעה לא מוכנה לבחינות ובכלל עייפה כל הזמן, והרבה פעמים התשובות שלי היו לא נכונות, אבל הייתי ממציאה משהו כתשובה. למשל אחרי לילה כזה הגעתי לבוחן פתע על אלכסנדר מוקדון וזכרתי תמונה שלו. כתבתי על התמונה שלו כגבר שיושב ישיבה מאוד יצרית על הסוס והמצאתי לו עולם רגשי. אני זוכרת שהמורה נכנס והחזיר לכולם את הבחינות, ואמר שחנה לא הצליחה בבחינה אבל הוא רוצה לקרוא לכיתה את התשובה שלה. "אותו מורה לספרות והיסטוריה, דמות מיתולוגית בבית הספר שלי, היה מקריא את התשובות שלי לא אחת, ואומר שהתשובה לא נכונה אבל זה כתוב כל כך יפה. פתאום היה דיבור סביב הכתיבה שלי. דרך המורה הזה נחשפתי בפעם הראשונה לדוד אבידן, לדליה רביקוביץ'. קודם הכרתי רק שירים מאוד ממושקלים ומחורזים של ביאליק וטשרניחובסקי, ופתאום זה היה משהו אחר עם טון אחר, משקל אחר וסאבטקסט אחר. תוך שנייה הבנתי שאני כותבת שירה, בלי להבין שזה מה שאני עושה. כך גיליתי שאני אדם כותב בעצם, ותוך כדי הכתיבה גם התחלתי לדבר. התקשורת עם העולם נהפכה לאפשרית, דווקא מחוץ לבית. בבית עדיין נשאר משהו שסימן לי להיות בשקט, להשאיר מקום לכאב ולמצוקה שחשתי מסביב". המורה הזה היה אחראי לשינוי העצום בחייך? "הוא היה דמות משמעותית מאוד בחיי בעצם זה שהוא הציג לי אופן כתיבה כזה, של מה שנחשב אז שירה מודרנית. היינו קוראים טקסט כלשהו, רומן או שיר, והוא מאוד פתח את הפרשנות - נתן את החופש האמיתי לקרוא טקסט, להתחבר אליו ללא מעצורים, ולתת לו את הפרשנות שלך, האישית, ולא היתה היררכיה של נכון או לא נכון. "כך למדתי שמורה יכול להיות דמות מדהימה, משמעותית ויוצאת דופן בחיים של ילד, ואני אומרת את זה כמי שנפגשת עם הרבה מורים ותלמידים במסגרת סל תרבות. אני פוגשת ילדים בגיל גן עד כיתה ד', ולפני המפגש אני מבקשת מהמורים לעשות לילדים הכנה. וכשהם שואלים אותי במה מדובר אני מבקשת שהילדים פשוט יקראו את השירים והסיפורים שלי, שיתחברו אליהם רגשית ואינטלקטואלית, שפשוט יקשיבו לשירים ולסיפורים. אחר כך, במפגש עצמו, אני באה וסוגרת את המעגל, מספרת להם את הסיפור שמאחורי השיר או הסיפור". אנשים טובים בעולם טעימה משיריה של גולדברג כוללת את הלהיטים "נאחז באוויר" (גידי גוב), "אש על הפנים" (רמי קליינשטיין), "אמסטרדם" (נוער שוליים), "חפש באנטרקטיקה" (קורין אלאל), "גבר באמבטיה" (ליליה), "בואי נתחבק" (אלון אולארצ'יק) ו"חברים בכל מיני צבעים" (שרית חדד). בין ספרי הילדים שפרסמה, "דמעות ורודות", "קישתא", "אילו הייתי אריה" ו"אילו הייתי קוף". לאחרונה יצא בהוצאת עם עובד ספר ילדים חדש שלה, "יונתן". גולדברג נוסעת בכל הארץ ופוגשת תלמידים ומורים. יש רגעים שבהם היא שואלת את עצמה מדוע בכלל לקום מוקדם מאוד בבוקר, ולנסוע לקצוות השונים של הארץ, מצפונה ומדרומה. אבל אז היא פוגשת את הילדים ומתמלאת תחושת ערך. "אני מרגישה שהמטרה שלי היא לגרום להם לאהוב אמנות, להבין שבמפגש שלך עם היא גדלה כבת לניצולי שואה שהעדיפו לשתוק, וגילתה את כוחן של המילים רק בזכות מורה רגיש. חנה גולדברג, פזמונאית מוכרת וכותבת ספרי ילדים, מספרת מדוע היא אוהבת לפגוש תלמידים, ועל חשיבותם רווית שרף | של הכלה וסבלנות לאחר - במעשים ולא רק במילים חנה גולדברג | סופר בנעלי בית >>>>