שיעור חופשי / טבת תש"ף / ינואר 2020/ גליון 130

שממנו הכניסה היא ממש לתוך בית הספר, כך שאי אפשר להתבלבל או לברוח, ולכן התלמידים לא זקוקים לליווי או הובלה. מעברים עלולים להיות בעייתיים עבור תלמידים על הרצף, ולכן המעברים בין חלל לחלל בבית הספר הדרגתיים. המעבר מהכיתה לחצר אינו מיידי, כשהפאטיו שצמוד לכל כיתה מרכך אותו, וגם מהווה חלל למידה נוסף. בית הספר מואר מאוד, אך אין מבטים ישירים מהפנים לחוץ ולהיפך. החלונות משקיפים לחצרות פנימיות שבהן יש אדניות או עצים שחוסמים את המבט. "כמי שליוותה את התלמידים גם כשלמדו במבנים רגילים, אני רואה איך רמות החרדה ירדו. היום, כשהם במבנה שמותאם להם, הם רגועים הרבה יותר", אומרת עיני. לדבר אל התלמידים בגובה העיניים גם בית הספר "בנימין רוטמן מגשימים" בחוות הנוער הציוני בירושלים, שממוקם במבנה ששופץ לצורך מטרה זו, מיועד לתלמידים על הרצף האוטיסטי. עד לפני שנה למדו התלמידים במבנים ניידים. "תכנון בית הספר החדש התחיל בעבודה מוקדמת שלנו, בקבוצות חשיבה. התחלנו לחלום והגדרנו לעצמנו את הערכים והצרכים שאנחנו רוצים להביא לידי ביטוי", מספרת מנהלת בית הספר, חגית רוזנהיים. "יש אתגרים רבים בעיצוב סביבת למידה לצעירים על הרצף, ומיפוי צרכים מדויק הוא קריטי בתהליך, בין היתר בשל הרגישות החושית המוגברת. הרגישות הזאת מחייבת ירידה לפרטים, ולכל היבט יש משמעות וחשיבות. שנים במבנים ניידים, רצינו ליצור 15 "לאחר מקום שמי שנכנס אליו מרגיש בו את התלמידים, מקום שמדבר אל התלמידים בגובה העיניים. לכן, למשל, רבים מהקירות מעוטרים בעבודות ממוסגרות של התלמידים עצמם. החללים בבית הספר יוצרים מקום נעים ומזמין, שמייצר תחושה של רוגע מצד אחד ומניע את הילדים לפעולה מצד שני. כאן נותנים כבוד לתוצרים של התלמידים, ומציגים אותם באופן ראוי, כמו במוזיאון". אחת ממטרות התכנון היתה ליצור מבנה מכבד ואסתטי, לא פחות מבית קפה או חנות מעוצבת. "התלמידים נמצאים אצלנו עד חמש או שבע אחר הצהריים, ורצינו שתהיה במקום תחושה של בית", אומרת רוזנהיים. "כאן נכנס עוד איזון שהוגדר במהלך התכנון: הצורך ליצור מקום רגוע, בלי יותר מדי הסחות דעת ונקודות מתח שעלולות ליצור מתח והתפרצויות; אך לא רגוע מדי, כדי למנוע התכנסות פנימה. רצינו ליצור תחושה משפחתית ונעימה לצד תחושה אנרגטית. לא מקום שנחים בו, אלא מקום של עשייה", אומרת רוזנהיים. אחד הכלים המשמעותיים ביצירת האיזון הזה הוא הוויזואליות. נעשה שימוש בצבע, אבל הוא לא משתלט על המרחב אלא מתבטא בגוונים בהירים, רגועים ועדינים, צבעי פסטל משולבים בעץ ובטון. באחד המרחבים, למשל, הוקם קיר תחושה. הקיר עצמו מכוסה חיפוי פרקט ועליו מוקמו, לא בצפיפות, אלמנטים תחושתיים כמו שטיחים עשויים חוטים בעובי שונה, משטחי גומי ובדים בטקסטורות ומרקמים מגוונים. קיר התחושה מספק לתלמידים, שהפן התחושתי חזק אצלם מאוד, מקום של ויסות ורוגע. גם לפינות הישיבה שמפוזרות בחללים נבחרו צבעים רגועים, וגם הן עוצבו כך שיהוו מקום נוח ונעים אך לא כזה שמאפשר שקיעה והירדמות. התאורה במבנה אינה פלורוסצנטית, כי היא עלולה להיות מציקה ומרצדת לאוכלוסיית האוטיסטים, אלא רכה. במהלך התכנון החליט הצוות לשים דגש על איזון בין התאמה לצרכים ולרגישויות של אוכלוסיית התלמידים, לבין הצורך להסתגל לקהילה החיצונית. "אנחנו נמצאים אמנם בתוך בית ספר ובתוך כפר נוער, וחשוב לנו להתחשב ביכולות ובאתגרים של הילדים, אך עם זאת, לא רצינו ליצור חממה או בועה", מסבירה רוזנהיים. "המטרה שלנו היא לקדם את הילדים אבל גם ללמד אותם לחיות בעולם האמיתי, והעולם האמיתי הוא מה שהוא. הוא לא מותאם לאוטיסטים. ככל שאדם עם אוטיזם ילמד להתנהל בתוך העולם, כך העולם פחות יציף ויאתגר אותו". כדי לענות על הצורך הזה הוקמו בבית הספר חללים שבהם אפשר ללמוד כישורי חיים בסיסיים. במטבח התלמידים לומדים להכין מאכלים ולאכול אותם, בכיתה או בקבוצות. בחדרי טיפוח אינטימיים, עם תאים, מתלים ומראות, הם לומדים שגרה יומיומית כמו איך להשתמש בדיאודורנט ואיך להסתרק. בחללי הפנאי במבנה ובחצר הם לומדים לפתח כישורים חברתיים. "התלמידים נעים כל הזמן בין הקבוצתי לפרטני, עקב הדינמיות הרבה בצרכים ולוחות הזמנים השונים של כל תלמיד", אומרת רוזנהיים. "לכן דאגנו גם לשולחנות גדולים לקבוצה כולה וגם לשולחנות קטנים מודולריים לזוגות או קבוצות קטנות, שאפשר לפרק ולהרכיב לפי הצורך". על קירות הכיתות הותקנו חלונות הצצה, שמאפשרים להביט אל הכיתה בלי לפתוח ולסגור את הדלת, הפרעה הפוגעת בריכוז של התלמידים. לכל תלמיד יש מערכת מגנטית שעליה מסומן במגנטים קטנים סדר המערכת הפרטית שלו, ועל הלוח הכיתתי רשום סדר היום הכללי. הלוח הכיתתי הוא גם לוח מחיק, גם לוח מגנטי ובנוסף אפשר להקרין עליו. עוד בכיתות, לוחות מתכת עם צורות גיאומטריות שהתלמידים יכולים ללמוד בעזרתן. החלונות בבית הספר משקיפים אל המרחבים הירוקים של כפר הנוער. "טבע ירוק זה נוף מצוין", אומרת רוזנהיים, "וזה יתרון של המקום. אמנם יש וילונות שאפשר לסגור וכך למקד יותר את התלמידים, אבל גם כאן אנחנו רוצים להרגיל את הילדים לעולם שהוא לא תמיד מבודד מגירויים. הם חווים את המרחבים ואת הקהילה שסביבם אף שזה מאתגר, ולומדים להכיר את הגבולות של עצמם. כשמחזיקים את הילדים במקום סגור, מה הם יעשו עם עצמם כשיגיעו לקניון או לאירוע משפחתי? באותה מידה יש בבית הספר חפצים מזכוכית והם לומדים לא להרוס אותם, והמקרר במטבח לא נעול והם לומדים לא לפתוח אותו על דעת עצמם. זו הכנה לחיים". הכנה נוספת לחיים באמצעות המבנה טמונה בעידוד העצמאות של התלמידים. "התלמידים שלנו רגילים שמנהלים אותם ומתווכים להם", אומרת רוזנהיים. "ניסינו ליצור תכנון שמכוון את התלמידים כך שהם יוכלו להיות עצמאים, שהמרחב יספר להם מה אמור לקרות. במרחב התעסוקתי, למשל, מסלול הכניסה לחלל מדריך את התלמידים להתנהלות המתאימה לכל שלב. בכניסה לחדר הקרמיקה תלויים סינרים וכל תלמיד לוקח לו סינר. בהמשך יש חומרי גלם והם אוספים אותם, לאחר מכן העבודה מתבצעת בחלל העבודה. "בכניסה לחדר האמנות נמצאים חומרי העבודה שהתלמידים משתמשים בהם, באזור העבודה בהמשך מאוחסנים התוצרים שנמצאים בהליך עבודה, ובאזור היציאה נמצאים התוצרים הגמורים. כך החלל מדבר את המשימה והתלמידים יכולים להתנהל בעצמאות. ככל שהמרחב ברור יותר התלמידים יכולים להיות עצמאים יותר, וזה תורם גם לרוגע". קרובים, אבל לא יותר מדי בבית הספר "גאון הירדן דרכא" בעמק כיתות "נווה", ובהן 10 המעיינות לומדות תלמידים שמאובחנים על הספקטרום האוטיסטי, בתפקוד בינוני וגבוה. הכיתות נמצאות בקמפוס משותף עם הכיתות הרגילות בבית הספר, בהתאם לגיל התלמידים. כיתות ז'-ח' ממוקמות בקראוונים בצמוד לכיתות הרגילות, כך שהילדים קרובים לשאר השכבה אך במרחק מה ממנה. "לתלמידים שלנו קשה להתנהל במבנה רגיל רועש ועמוס. עבורם, זה לא פשוט לחכות בתור לשירותים ביחד עם עוד ילדים או ללכת ממקום למקום בתוך ההמולה", אומרת מנהלת כיתות נווה, יעל וירוב; "אך חשוב לנו שיהיו מחוברים לבני גילם ולא מנותקים מהם". בכיתה ט' תלמידי "נווה" יוצאים מהפינה השקטה והמוגנת שלהם ומצטרפים לשאר הכיתות. "כעת הם כבר גדולים ובוגרים", אומרת וירוב, "הם מכירים את המקום, יודעים איפה כל דבר נמצא ויכולים להסתדר בקמפוס הרגיל". הכיתות מסודרות בצורת ח', כדי לעודד קשר עין בין התלמידים לבין המורה ובין התלמידים לבין עצמם, וכולן מאובזרות באמצעים טכנולוגיים כמו מחשוב ותמיכה ויזואלית. סדר היום מתוחזק לאורך כל היום וכל שינוי או ביטול מתועד מיד על לוח מיוחד. סדר היום האישי מונח על כל שולחן, מאחר שמערכת הלימודים דיפרנציאלית. תורנות המשימות בכיתה תלויה ומדוברת באופן רציף. "תרגול האחריות נעשה בהקפדה גדולה יותר מאשר בכיתות אחרות. צריך למשל להיות מאוד ברור מי אחראי למה וכיצד הוא מתפקד בתוך המשימה. פיתוח עצמאות ותפקודים ניהוליים שונים הם חלק מהלמידה היומיומית", אומרת עד 18 וירוב. הכיתות הבוגרות, המיועדות לבני , נמצאות במתחם נפרד. כאן מדובר במכינה, 21 והסביבה מותאמת ובוגרת יותר: התלמידים מגיעים בלי חולצות אחידות ויושבים בכיסאות סטודנט. ההתאמות שבוצעו בכיתות נווה קשורות לרגישויות המיוחדות של תלמידים על הרצף האוטיסטי. המזגנים הרגילים הוחלפו במזגנים שקטים, כי הם רגישים יותר לאקוסטיקה. מנורות מסנוורות הוחלפו במנורות רכות יותר. "אנחנו מאוד רגישים לגבי החלפה של מכשירים וציוד. באחד השיעורים שלימדתי לאחרונה הרגשתי שהתלמידים לא איתי, למשל", מספרת וירוב. "רק בסוף השיעור הבנתי שאחת ממנורות הניאון השמיעה רעש. אני לא שמתי לב לזה כלל, אבל על התלמידים זה הקשה". גם חום וקור מפריעים לתלמידים. "אצלנו תמיד יהיו שלטי מזגן בהישג יד", מחייכת וירוב. "אם קר או חם מדי יהיה קשה להעביר שיעור". "הכיתות שלנו לא מעוצבות מאוד ולא מתוכננות בהקפדה, אבל זה נכון לנו", אומרת וירוב. "כשמדובר בתפקוד גבוה, הקו שמנחה אותנו הוא איך מסתדרים בתוך האילוצים הקיימים. אנחנו רוצים לעזור לתלמידים לתפקד בתוך הקהילה. לכן, בית הספר הוא מעין מיקרוקוסמוס לחיים האמיתיים. בחיים יש רעש, יש בלגן, יש עומס, יש איחורים ושינויים. לכל אלה הם צריכים להסתגל. זה איזון ומתח תמידי בין הרצון לייצר עבורם התאמות ובין הלמידה שלהם להסתגל ולתפקד בתוך הסביבה והקהילה". סיון עיני, מנהלת "כמי "גוונים", אשדוד: שליוותה את התלמידים גם כשלמדו במבנים רגילים, אני רואה איך רמות החרדה ירדו. היום, כשהם במבנה שמותאם להם, הם רגועים הרבה יותר" חגית רוזנהיים, מנהלת "בנימין רוטמן מגשימים", ירושלים: "עלה הצורך ליצור מקום רגוע, בלי יותר מדי הסחות דעת ונקודות מתח שעלולות ליצור מתח והתפרצויות; אך לא רגוע מדי, כדי למנוע התכנסות פנימה" "ליצור סביבה אמפתית ומכבדת גם לצוות" "לקראת העבודה על תכנון בית הספר 'גוונים' התחלנו לחקור את המאפיינים של הרצף האוטיסטי, קראנו חומרים ממחקרים בחו"ל וגילינו עולם עשיר ורבגוני, שדורש התמודדות מורכבת של הצוות", מספר האדריכל רון פליישר, שתכנן את בית הספר "גוונים" באשדוד ביחד עם האדריכל יואב לניר. "נדהמנו לראות את המסירות של אנשי הצוות והיה אפשר להרגיש שהם רואים בעבודה שלהם שליחות אמיתית. אחת ההחלטות שקיבלנו הייתה ליצור סביבה אמפתית ומכבדת גם לצוות. תכננו חדר מורים משמעותי שאליו מחובר פאטיו ייעודי רק להם. לעומת רוב חללי בית הספר, שנצבעו בגוונים של אוף ווייט כדי לא ליצור עודף גירויים שעלולים ליצור עומס על התלמידים, בחללים של הצוות הרשינו לעצמנו לשחק יותר עם הגוונים וליצור סביבה צבעונית וקלילה יותר, בסגנון בית קפה". פליישר ולניר למדו מהן הנקודות שיש להתייחס אליהן בתכנון בית ספר לתלמידים על הרצף האוטיסטי, ובהן מעברים, אור טבעי, קירות בהירים לא עמוסים, צל, אקוסטיקה טובה ושירותים צמודים לכל כיתה. אחד הדברים שהם הקפידו עליו הוא מסגור של תכנים על הקירות. "לתלמידים על הרצף האוטיסטי קשה עם בלגן ואינפורמציה לא סדורה", מסביר פליישר, "ולכן התקנו לוחות מיוחדים על הקירות, שבתוכם הצוות יכול לנעוץ פלקטים עם מידע בצורה מסודרת. כל התכנים מופיעים כך, גם תכנים לימודיים וגם תכנים חברתיים וארגוניים כמו תאריכי ימי הולדת או לוח שעות. זה דבר קטן, אבל הוא יוצר סביבה אפקטיבית ונעימה יותר". תלמידים ואנשי צוות בבתי הספר "גוונים" באשדוד, "בנימין רוטמן מגשימים" בירושלים ו"גאון הירדן דרכא" בעמק המעיינות צילום: מור ברנשטיין צילום: אלי דסה 21 שיעור חופשי > 2020 ינואר 2020 ינואר < שיעור חופשי 20