שיעור חופשי / תשרי תשעט / ספטמבר 2018 / גליון 126

עליו; הפולמוס הציבורי בנוגע לשיעורי הבית ניצת אחת לתקופה ודועך במחזוריות קבועה. סביר להניח שגם השנה יכתבו רוב המורות בסוף השיעור על הלוח את שיעורי הבית, וילדי ישראל ימשיכו להכין אותם בצייתנות או להעתיק אותם בהפסקה מחבר שקדן. בבתים תתרחש לעת ערב הסצנה המוכרת: הילד מוציא באי חשק את המחברות מהתיק, מחניק אנחה ורוכן על החוברת או המחברת במשך כעשר דקות עד חצי שעה, משרבט מה שמשרבט ואחר כך מחזיר אותה אחר כבוד לתיק. וזה במקרה הטוב; יש בתים שבהם שיעורי הבית הם עילה למאבקי כוח בין הורים לילדים, הכוללים מריבות, הטחת עלבונות ואיומים בנוסח "אתה לא יוצא עד שאתה לא מכין שיעורים". בבתים אחרים ההורים אפילו לא יודעים אם הילד הכין שיעורי בית או לא, כי זה פחות בנפשם; ואז הם ננזפים בידי המורה, המסביר שעליהם להיות מעורבים יותר, כי הילד מגיע בלי השיעורים. למשרד החינוך אין עמדה אנשי החינוך המניפים את דגל המחאה בעניין שיעורי הבית חוזרים על המנטרות שלהם, אך במערכת החינוך לא מתרגשים. הנושא לא נבדק באופן רציני ולא הוצע לערוך בו רפורמה, מלבד אולי ברמה ההצהרתית. בשנה שעברה הכריז משרד החינוך על מתן אוטונומיה לבתי הספר בנושא הזה. כלומר, כיום בתי ספר רשאים לקבוע בעצמם את העמדה שלהם ולהחליט אם לצמצם את מטלות הבית; אך המשרד עצמו לא גיבש מדיניות או עמדה ברורה וחד-משמעית בנושא. "אחת המטרות המרכזיות במערכת החינוך כלפי התלמידים היא לפתח לומדים עצמאיים היודעים לכוון את עצמם", כך נכתב במאמר המופיע באתר משרד החינוך. "הדבר בא לידי ביטוי מרכזי בתחום הכנת שיעורי הבית. הכנת שיעורי בית באופן עצמאי היא מיומנות שנדרשת מתלמיד לאורך כל שנות לימודיו. לעיתים קרובות אנו, המבוגרים (הורים ומורים) שוכחים שילד, בהגיעו לכיתה א', עדיין אין לו המיומנויות לביצוע המטלות בכיתה ובבית ללא תיווך או הנחייה. מיומנויות כמו התארגנות בזמן ובמרחב, ניהול זמן, קביעת סדר עדיפויות והבנת הוראות". ואולם, בניגוד לנאמר, זה שנים שמחקרים מפריכים את המיתוסים בנוגע לשיעורי הבית ובהם תרומתם לרכישת מיומנות ניהול זמן. לדברי פרופ' אליעזר יריב, מחקרים מראים באופן חד-משמעי ששיעורי הבית אינם יעילים לרכישת הרגלי למידה ואף אינם תורמים להישגים - כל עוד מדובר בבית הספר היסודי. בחטיבת הביניים הם תורמים, לדבריו, באופן מסוים; ורק בתיכון אפשר לומר שהתרגול מועיל במידה רבה יותר. יריב, פסיכולוג חינוכי, מרצה וחוקר במכללת גורדון בחיפה, הוא אחד הקולות הבולטים הקוראים לחשיבה מחדש על שיעורי הבית. "לא רק ששיעורי הבית לא משפרים את ההישגים, אלא הם גם נהפכו לזירה שלילית ביחסים בין הורים לילדים. לכאורה, שיעורי הבית יכולים להיות מפגש בין ההורה לילד שבו ההורה יכול להציע את עזרתו, אבל במשפחות רבות שיעורי הבית נהפכים לאמצעי שליטה של ההורים". לדברי ד"ר אייל דורון, חוקר עצמאי העוסק בפיתוח חשיבה יצירתית ומעביר סדנאות בבתי ספר, החוקר הצרפתי ג'רלד לטנדרה גילה שמדינות שבהן הילדים מכינים יותר שיעורי בית מקבלות ציונים פחות טובים במבחני , הבוחנים את הישגי הילדים TIMMS- ה במתמטיקה ומדעים. לדבריו, לא רק ששיעורי בית לא תורמים מבחינה אקדמית, ומפתחים מוטיבציה חיצונית במקום פנימית, הם גם לא רלוונטיים. "ילדים מבינים שהם צריכים לעשות מה שאומרים להם, זה לא רלוונטי לחיים שלהם ולכן הם רק רוצים למרוח ולהוריד מהראש את הדבר המציק הזה", מדגיש דורון. "אין כאן שום רכישה של מיומנות ניהול זמן, כי הורים כיום מנהלים את שיעורי הבית בקבוצות הווטסאפ. הם אלה שמבררים מה היו שיעורי הבית, מה מספרי העמודים שצריך להשלים". ומה דעתם של הילדים בסוגיה זו? לפני כשנתיים ערך יריב באמצעות הסטודנטים שלו במכללה סקר ממנו עלה כי רוב הילדים מעדיפים שההורים לא יתערבו בשיעורי הבית. כמו כן, בניגוד למיתוס נוסף ובהשוואה לעבר, העלה הסקר שהורים עוזרים פחות בשיעורי הבית. כלומר, רוב ההורים כבר לא משקיעים שעות בישיבה עם הילד על השינון או על עבודה, אלא משמשים מפקחים ושוטרים. הכנת שיעורי בית? אם לא הכנת, אתה לא יכול לצאת לחבר, לצפות בטלוויזיה או לשחק במחשב. לא פלא ששיעורי הבית נתפשים כעונש על ידי הילדים. "ילדים לא אוהבים לבזבז זמן על לימודים. הם לא אוהבים שיעורי בית, הם נכפים עליהם באמצעות פחד והילדים מנסים לצמצם את הנזק על ידי רמייה. הם מעתיקים זה מזה, הם לא לומדים באמת ורק לומדים לרמות. העתקה נעשית לנורמה של התנהגות. הורים, במידה רבה, מלמדים את הילדים לרמות בקריצה או בגיבוי מלא. זה נהפך לנורמה. הם אומרים, 'זה בסדר אם לא מילאת את החוברת כל עוד לא תפסו אותך'. כלומר, במקום אלמנט שקשור בתרגול וקידום, זה הופך להיות לעניין כוחני (מבחינת ההורה), ושלילי, הנכרך ברמייה". לדברי יריב, לרוב האלמנטים בחינוך יש אפקט, השפעה לרעה או לטובה שניתן למדוד אותו. "אם התועלת של שיעורי הבית היא אפסית – ומורים יודעים זאת - למה באמת הם נותנים שיעורי בית? האם ייתכן שרופא ייתן חיסון שלא עוזר?", הוא שואל, ומוסיף כי המורים לא ממש שוקלים את החסרונות שבשיעורי הבית. "חצי שעה יומית זו חתיכת זמן", הוא טוען. "היה אפשר לנצל אותה טוב יותר במקום לשנן בה. במקום לריב על שיעורי בית, הורים יכולים לעשות פעילויות ביחד עם הילדים". שכחת הקיץ הדבר חמור שבעתיים כשחושבים על ההיבט החברתי של שיעורי הבית. כפי ששחרית הזכירה, בסוגיית שיעורי בית באים לידי ביטוי פערים סוציו-אקונומיים. יש הורים שלא יכולים לעזור לילדיהם, כי הם דוברי שפה אחרת, ואחרים לא יכולים לשלם למורים פרטיים. יריב גם מזכיר את התופעה שנקראת "שכחת הקיץ". לדבריו, "מתברר שכשתלמידים לא לומדים במשך חודשיים הם שוכחים את החומר, והמורים מתחילים את השנה עם חזרה על החומר שלמדו בשנה שעברה. מה שמעניין הוא שהשכחה הזו נפוצה יותר בשכבות הנמוכות, מאחר שהורים אמידים יותר דואגים שגם בקיץ הילדים ילמדו באופנים שונים, וכך הם לא מתנתקים מהלימודים". אם אין שום תועלת בשיעורי הבית, מדוע ממשיכים איתם? "מערכת החינוך פועלת לעתים על טייס אוטומטי וזה אחד המקרים האלה", אומר יריב. "באותה מידה אפשר לשאול למה דקות - והתשובה היא כי יש 45 שיעור נמשך מוסכמות, ככה זה". יריב סבור שצריך ואפשר לעורר את המורים לדון בשאלות כמו העתקות של שיעורי בית, כדי להביא אותם למסקנה שצריך לשנות את השיטה. דורון סבור שהמורים בשלים לשינוי. הוא עובד איתם ולדבריו שואב מהם את ההשראה והרעיונות לשיעורי בית יצירתיים יותר. "הבעיה היא רק בשיטה ובלחצים של ההורים. המורים סופגים את האש מכל הכיוונים. במשרד החינוך מזמן היו צריכים לגבש מדיניות ברורה בעניין שיעורי הבית, אבל הם לא ממהרים לשום מקום. בחינוך, שינוי לוקח זמן. מאיפה הפריבילגיה לקחת את הזמן? בשום תעשייה אחרת זה לא קורה". ניצנים של שינוי בעניין שיעורי הבית אפשר לראות בינתיים רק בבתי הספר שבהם שולבו גישות למידה חדשניות, כמו למידה מבוססת פרויקטים או הערכה חלופית. מורים נותנים שיעורי בית כדי לתרגל את החומר שלמדו בכיתה וגם כדי להתקדם בחומר הנלמד - בקיצור, כדי להספיק ללמד הכל. כשמסירים את המדידה הכמותית מסדר היום החינוכי, ומבטלים את המרוץ להישגים, מתבטל גם הצורך בשינון ותרגול; ובאופן טבעי, ההורים שמלכתחילה שלחו את הילדים לבתי ספר כאלה, פתוחים להתנסויות חדשות ולרוב מגבים את אנשי החינוך. הדבר שונה בתכלית בזרם המרכזי של החינוך. גם אם מורים מעוניינים בשינוי, הם ימצאו לרוב חומה בצורה של ההורים. שיעורי בית נהפכו לזירת מתחים גם בין הורים לבית הספר. "הורים איבדו אמון במערכת", אומר דורון, המעביר סדנאות והרצאות שהנושא שלהן הוא "מהפכת שיעורי הבית". "הורה מסתכל על הבנק, על התחבורה, ורואה שינוי תהומי. רק בית ספר נראה אותו הדבר כמו בילדותו. "משהו אינטואיטיבי גורם לו לחשוש (ובצדק) שהחינוך לא השתנה, ושלא מכינים את הילד שלו לעולם משתנה. ההורים צריכים לראות בעיניים שהילד לומד, שהוא מתרגל, אחרת הם מאבדים ביטחון. אם ילד לא יודע לקרוא שלט בדרך, הם נלחצים ואז זו נבואה שמגשימה את עצמה. גם הילד מתחיל לפקפק בעצמו". נוסחה מעניינת שיכולה לאזן בין בית הספר להורים נבדקה לאחרונה בארה"ב. לדברי הדס ברודי שרודר, מרצה בפקולטה לחינוך במכללת "אורנים" וראש תכנית המצטיינים בפקולטה זו, "בארה"ב נוכחו לדעת שאין משמעות לתרגול נוסף בכיתות היסודי, אלא רק בתיכון. הם הבינו ששיעורי בית יכולים לגרום נזק - תסכול, שעמום, חוסר מוטיבציה ועוד; אבל בגלל הלחצים של הורים לתת שיעורי בית, הם מצאו פשרה בדמות חוק עשר הדקות. כלומר, שיעורי בית של עשר דקות בכיתה א', כאשר כל שנה מוסיפים עשר דקות". עם זאת, ברודי שרודר מציינת כי "במדינות כמו פינלנד וסינגפור, הנמצאות בראש הטבלה במבחנים הבינלאומיים, כמעט ואין שיעורי בית, ואם יש, הם לא דורשים הרבה זמן". רמת חשיבה נמוכה ובסיסית שיעורי בית הם שריד מעולם ישן. בשיח החדשנות בחינוך לא תמצאו את הדרישה לשיעורי בית, שכן היכולות והמיומנויות שיידרשו בעתיד אינן כוללות שינון ותרגול כמו תוכי. "שיעורי בית אינם תורמים לפיתוח החשיבה", מסכימה ברודי שרודר. "ביסודי, הילדים עסוקים בעיקר במיומנויות למידה ופחות בידע ובשינון, ולכן שיעורי הבית הם חזרה מחודשת על תרגילים דומים מאוד לאלה שנעשו בכיתה, או מענה על שאלות שהתשובה עליהן היא אחת. שאלות כאלה, ובכלל כל מטלה שיש לה רק תשובה אחת, הן ברמת חשיבה נמוכה ובסיסית ביותר. "הדרך לפתח חשיבה אצל ילדים בכל גיל היא לעודד אותם לפתח וליצור תשובות משלהם, מבוססות ומנומקות, אבל ייחודיות לחשיבה שלהם. ברגע שהמורה נותנת משימה פתוחה, היא מאתגרת ויוצרת הרבה יותר עניין וסקרנות. משמע, כל פעולה בה התלמידים צריכים לחקור, להמציא, לפתח ולהביע דעה, מפתחת חשיבה ואף מתבססת על מיומנויות חשיבה אותן אנחנו רוצים להקנות בגיל היסודי". במטלות המערבות חשיבה יצירתית דרושה הנחייה של מורה, ממשיכה ברודי שרודר. "הוא יכול להחליט שהמשך פיתוח המטלה ייעשה בבית, בעבודה בזוגות או בשלשות, שמפתחת גם את מיומנות עבודת הצוות והתקשורת הבין- אישית. הכל פתוח". ברודי שרודר מציגה לדוגמה מטלה המערבת חשיבה ויצירתיות. זו יכולה להיות עבודה בזוגות על פיתוח משחק בחשבון עם שברים או אחוזים. הילדים צריכים להכין בבית משחקים, ואחר כך, בכיתה, נערך יריד משחקים שבו כל זוג מציג את המשחק שלו וכולם משחקים בכל המשחקים. המטלה הזו יצירתית, מפתחת חשיבה ומשלבת מיומנויות בין-אישיות; ויש כאן כמובן גם עיסוק בחשבון, בצד המשחקי. דוגמה אחרת היא בלימודי שפה: כל זוג תלמידים צריך להכין תסריט של דיאלוג בין שתי דמויות מההיסטוריה או מהתנ"ך, לצלם סרטון ולשלוח למורה בווטסאפ. כל הכיתה צופה בסרטונים והילדים מנחשים מיהן הדמויות. "מטלה כזאת דורשת ידע היסטורי, יצירתיות, עבודת צוות, עמידה מול קהל, הומור ומיומנויות כתיבת טקסט, ובעיקר - פיתוח חשיבה ביקורתית. יש כאן פיתוח של יכולת להיכנס לראש של מישהו אחר ולשער מה הוא חושב". בבתי ספר רבים בישראל מנסים למצוא את המענה הנכון למטלות הבית, מוסיפה ברודי שרודר. היא עצמה ליוותה את איילת שחרית במסגרת תוכנית "השקפה – מורים מובילים", מהלך ארצי שמוביל משרד החינוך ובו מורים מנחים תהליכי למידת עמיתים בבית הספר לשם שיפור ההוראה והלמידה. באמצעות התוכנית הזו, בליווי מכון ברנקו וייס, שברודי שרודר היא נציגתו במחוז צפון, שחרית הגשימה את "החלום הקטן" שלה. הקהילה הלומדת ששחרית הובילה באורנים עסקה במרחבי למידה מזמנים למידה. כיום חלק מתוכנית הלימודים בבית הספר הזה מתקיימת במרחבים השונים הכוללים את המטבח, חדר דרמה וסופרמרקט, וכן פינת חי וגן הירק בחצר בית הספר. כדי ללמוד על משפט שלמה, הילדים קיבלו משימה - להמחיז את הסיפור בחדר דרמה. לשם כך היה עליהם תחילה ללמוד את הפרק ולפרש אותו לעצמם. "המוטיבציה של הילדים שעבדו בצוותים להגיע לחדר דרמה אינה מאיימת, כי ההערכה היא אחרת", מסבירה שחרית. "מותר להעז, מותר לטעות. ומצד שני יש לילדים אחריות על המשימה. מאחר שאני מקצה פרק זמן מסוים למשימה והלימוד הוא עצמאי, לאט לאט הם מבינים את משמעות ניהול הזמן והאחריות הנדרשת. בהתחלה הם פסיביים יותר, עובדים לאט יותר ומפטפטים בקבוצות, אבל אז הם מבינים שנגמר להם הזמן, ולכן הם יבחרו אולי להשלים חלק מהעבודה בבית. הם ייפגשו אחר הצהרים לשם כך. אין לזה שם, זה לא נקרא שיעורי בית. בלמידה מהסוג שאנחנו עושים אין צורך בשינון. "זו יכולה להיות גם הכנה ללמידת חקר. נניח שלמחרת אנחנו יוצאים לסביבת בית הספר ואני אבקש מהילדים לקרוא על צמחים שנוכל למצוא בטיול שלנו בחוץ. הם יודעים שאם לא יהיו מוכנים עם השמות, לא יוכלו להשתתף בחלק הכיפי של זיהוי הצמחים בחוץ. ההנעה הפנימית שלהם מגיעה מההבנה הזו". "הלמידה העצמאית היא תמיד דיפרנציאלית, והיעד שלי הוא להגיע לכמה שיותר ילדים", מחדדת שחרית. "בכל כיתה יש ילדים ברמות מהכיתה שפחות פעילים, 20% שונות". לאותם שחרית תחלק מטלות קטנות לביצוע בבית, ואולי גם תיפגש עם הילד ותעשה איתו את המטלה, כדי לעודד אותו. "המטלה הזו תמיד תהיה מעניינת - זה הדגש העיקרי. זה יכול להיות לכתוב מכתב למסי. אשאל את הילד מה הוא רוצה לשאול". איך ההורים מקבלים את זה? "הכל תלוי באיך את מעבירה להורים ולתלמידים את המטרות שלך ואת המהות של הלמידה כפי שאת רואה זאת. חוץ מזה, השער שלנו תמיד פתוח. הם יכולים להגיע. הם עוזרים, הם מעורבים. קשה לשנות את ההורים", היא מוסיפה. "הם בני הדור שלי. למדנו בתקופה אחרת והציפיות שלהם בהתאם. אבל אם ההוראה מייצגת את עצמה כראוי, גם ההורים מצליחים להבין מה אנחנו עושים. הם גם רואים שהתלמידים יותר פנויים ללמידה כשהם לא לחוצים אחר הצהרים. משהו בחשיבה של הילד משתנה". "ילדים ד"ר אייל דורון: מבינים שהם צריכים לעשות מה שאומרים להם, זה לא רלוונטי לחיים שלהם ולכן הם רק רוצים למרוח ולהוריד מהראש את הדבר המציק הזה. אין כאן שום רכישה של מיומנות ניהול זמן, כי הורים כיום מנהלים את שיעורי הבית בקבוצות הווטסאפ" פרופ' אליעזר יריב: "לכאורה, שיעורי הבית יכולים להיות מפגש בין ההורה לילד שבו ההורה יכול להציע את עזרתו, אבל במשפחות רבות שיעורי הבית נהפכים לאמצעי שליטה של ההורים" איילת שחרית, מורה שבכיתתה לא נהוגים שיעורי : "אני זוכרת כתלמידה את הפחד הזה - לבוא לבית בית הספר בבוקר עם הרגשה שאולי לא עשיתי את השיעורים נכון. שאולי לא הספקתי את שני העמודים ויותר שהמורה נתנה, בגלל שעזרתי לאמא שלי באותו יום, או בגלל שאמא שלי לא הבינה את החומר ולא יכולה היתה לעזור לי" צילום: אלעד דויד צילום: מור ברנשטיין 17 שיעור חופשי > 2018 ספטמבר 2018 ספטמבר < שיעור חופשי 16