57 / 94
עט
השדה
57
יומן שדה
חלק ב:
אני”
“אבל אני לא תמיד נשאר
עמרם אקלום
כשהגעתי לארץ נדרשתי לראשונה להיות ער לצבע עורי. בהתחלה זו הייתה תחושה מוזרה,
אך לאט-לאט, עם הזמן, היא הפכה לצערי לשגרת יומי: אני נדרש להתמודד כמעט יום-
יום, שעה-שעה, עם אותם מבטים חטופים, לפעמים בוטים מאוד. זה קורה בסיטואציות
רבות ובקרב מגוון אוכלוסיות. פעמים רבות נסגרות דלתות התעסוקה עבור יוצאי אתיופיה
רק משום צבע עורם, פעמים רבות מפגינים תושבים וראשי ערים נגד הגעתם של עולים
מאתיופיה ליישובם, פעמים רבות מדי נסגרים שעריו של בית ספר בפניהם של ילדי הקהילה,
ויש עוד מצבים רבים אחרים.
לשונוּת שלי יש פן נוסף: מאחר שכולנו (יוצאי אתיופיה) נחשבים גוש אחד, אני נאלץ לשמש
נציג של יוצאי אתיופיה. דרך “עמרם” מסתכלים על כלל יוצאי אתיופיה. לפעמים אני “מת”
להיות רק אני עצמי. אני רוצה להיות עמרם, ולא הייצוג של יוצאי אתיופיה. אני רוצה לברוח
ט, להיות רק “אני”, ולא “אנחנו” או “הם”, אבל הנראוּת שלי אינה מאפשרת לי זאת. “אנחנו”
ַ
מע
אינו מבחין ביני לבין יוצאי אתיופיה האחרים.
−
המתבונן
−
אחידים, בעלי אותו גוון, ואילו האחר
לרגעים אני רוצה לצעוק: "יש שונות בינינו, אני שונה מההוא!" אבל המציאות שבה אני חי
חזקה ממני ומכתיבה לי כיצד יראה אותי האחר. המשימה הזאת, האחריות הזאת שרובצת
עליי בלי שבחרתי בה, היא בסופו של דבר משימה לא פשוטה שעמה אני מתמודד. היא
דורשת מאמץ רב.
תוך כדי כתיבתשורות אלה התארחה אצלנו בבית קרובתמשפחהשהיא סטודנטית (מקבוצה
של יוצאות אתיופיה הלומדות במסלול מיוחד באחת המכללות). היא החלה לספר על אחת
המרצות שלה שמאוד מרגיזה אותה, שכמעט בכל מפגש עם הסטודנטיות אומרת שאינה
מצליחה להבחין ביניהן בטענה שכולן דומות: "עד כמה מטומטמת היא יכולה להיות! לצבע
העור שלנו יש גוונים שונים, ויש הבדל בין אחת לשנייה...".
התמודדות עם תופעות כגון אלה מתסכלת ודורשת מאתנו, יוצאי אתיופיה, אנרגיות רבות.
אחת המשימות המרכזיות שלנו, נוסף על שאר מטלות החיים, היא להתמודד יום-יום עם
התחושות הללו. זה שלושים שנה אני חי במדינת ישראל. לצערי, תחושות אלה כאמור אינן
חולפות ככל שעוברות השנים, ולעתים קרובות אף מתעצמות. אפילו דור ילידי הארץ מקרב
תחושות.
יוצאי אתיופיה חש אותן
לאור זאת, מונחת בפנינו השאלה האם יוצאי אתיופיה אכן משולבים, או ישתלבו, בצורה
מיטבית בחברה הישראלית? מובן שאין לשאלה זו תשובה חד-משמעית. כדי להיחלץ
מהרהורי לבי ומתחושותיי האישיות, אני מבקש לנסות לנתח את השתלבותם של יוצאי