"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

עצם האפשרות שהשגרה תיעצר שוב מותירה רבים במצב של דריכות מתמשכת. כך נוצר קושי לחיות את ההווה במלואו, לצד תחושה שהעתיד נותר זמני, שברירי ולא ודאי. בדידות כמצוקה מרכזית הפניות לער"ן בשנה האחרונה מלמדות כי הבדידות ממשיכה להיות אחת מחוויות המצוקה המרכזיות בחברה. רבים מן הפונים אינם בהכרח חיים לבדם. לעיתים הם מוקפים בבני משפחה, בחברים, בעמיתים או באנשי מקצוע, אך חשים שאין להם מקום שבו יוכלו לדבר בכנות על מה שעובר עליהם ולהרגיש שמקשיבים להם באמת. הבדידות מתעצמת כאשר אדם חושש להכביד על סביבתו, מתקשה להסביר את מצבו או מרגיש שאחרים אינם יכולים להבין את עוצמת הקושי. בתקופה של מצוקה לאומית מתמשכת, רבים אף מצמצמים את כאבם בהשוואה לסבלם של אחרים ואומרים לעצמם שעליהם להמשיך לתפקד. כך נוצר פער בין התפקוד החיצוני לבין החוויה הפנימית של שחיקה וחוסר נראות. עבור אנשים המתמודדים עם מוגבלות, מחלה או תלות מוגברת בסיוע, תחושת הבדידות עלולה להחריף כאשר השגרה נפגעת, הקשרים החברתיים מצטמצמים או נוצרת תחושה שהסביבה מתייחסת בעיקר לצרכים המעשיים ואינה רואה את האדם שמאחוריהם. גם בני המשפחה והמטפלים העיקריים עלולים לחוות עומס רגשי ובדידות, במיוחד כאשר הם נדרשים לשאת לאורך זמן באחריות רבה ללא מרחב מספק לשיתוף ולתמיכה. הצורך העולה מן הפניות אינו בעצה או בפתרון. פעמים רבות האדם זקוק קודם כול לנוכחות אנושית, למילים מחזקות ולשיחה שבה הוא יכול להיות עצמו לרגע בלי להצדיק או להעמיד פנים שהכול בסדר. צעירים נושאים בעול קבוצת הגיל הבולטת ביותר בקרב הפונים לער"ן בשנה מכלל הפניות. 20% , המהווים 34 עד 25 שחלפה היא גילאי זו תקופת חיים המאופיינת בעומס רב גם בשגרה: התבססות מקצועית, זוגיות, הקמת משפחה, הורות לילדים צעירים והתמודדות עם יוקר המחיה והדיור. בשנים האחרונות נוספו לכך השלכות ישירות של המלחמה, ובהן שירות מילואים ממושך, היעדרות של בני ובנות זוג, פגיעה במעגלים הקרובים, אובדן ואי ודאות מתמשכת. רבים נדרשו לשאת בעת ובעונה אחת באחריות בבית ובעבודה, לטפל בילדים או בבני משפחה הזקוקים לסיוע ולהמשיך לתפקד גם כאשר המשאבים הנפשיים הצטמצמו. ייתכן ששיעור הפניות הגבוה בקבוצה זו קשור גם לנגישות גבוהה יותר לשירותים מקוונים ולנורמה מבוססת יותר של פנייה לעזרה אנונימית. יש בכך מסר מעודד: בקשת עזרה אינה מעידה על חולשה, אלא על יכולת לזהות מצוקה ולפעול כדי להתמודד איתה. מצוקה שאינה מדוברת פניותיהם של ילדים ובני נוער מזכירות לנו שמצוקה אינה תמיד גלויה לעין. לעיתים היא מתבטאת בהסתגרות, עצבנות, ירידה בלימודים, שינוי בהרגלי השינה והאכילה, התרחקות מחברים או שימוש מוגבר במסכים. ילדים ומתבגרים לא תמיד יודעים להסביר במילים את מה שהם מרגישים, ולעיתים הקושי מופיע דווקא דרך שינוי בהתנהגות, בתפקוד או בקשרים עם הסביבה. עבור ילדים ובני נוער, ההשפעה אינה מסתכמת ברגעים של פחד או מצוקה גלויה. היא ניכרת גם בתהליכים היומיומיים של למידה, יצירת קשרים, פיתוח עצמאות וגיבוש זהות. כאשר המבוגרים סביבם טרודים ושחוקים, המסגרות משתנות והמרחב החברתי נפגע, קשה יותר לשמור על תחושת שייכות, רצף וביטחון. אצל חלקם הדבר מתבטא בירידה במוטיבציה, בקושי לסמוך על אחרים, בהימנעות מתכנון העתיד או בתחושה שעליהם "להיות חזקים" ולא להכביד על ההורים. הקשבה כבסיס לחוסן הנתונים מזכירים כי חוסן אינו היכולת להמשיך לתפקד בכל מחיר. הוא כולל גם את היכולת לזהות קושי, לעצור, לבקש עזרה ולאפשר לאחרים להיות לצדנו. מצוקה ממושכת שוחקת גם אנשים חזקים ומתפקדים, ולכן פנייה לתמיכה היא דרך פעילה להתמודד ולשמור על הכוחות לאורך זמן. הקשבה אנושית אינה פותרת את המציאות ואינה מבטלת את הכאב, אך היא יכולה להפחית את תחושת הבדידות ולהחזיר לאדם מידה של יציבות ושליטה. לעיתים עצם האפשרות לדבר בכנות, ללא שיפוט וללא צורך להגן על הסביבה, היא הצעד הראשון בדרך להתמודדות. האחריות לכך אינה מוטלת רק על האדם המצוי במצוקה, אלא גם על המשפחה, הקהילה והחברה כולה. האתגר העומד בפנינו הוא לא רק לסייע בשעת חירום, אלא לטפח חברה שמזהה מצוקה גם כשהיא שקטה, שאינה משאירה אדם לבדו ושבה בקשת עזרה היא אפשרות טבעית ולגיטימית. אני פונה לכול הארגונים והעמותות, המחלקות סלי מזון למשפחות נזקקות: אנא מכם, לא לצלם משפחות המקבלות אצלכם סלי מזון. הצילום מביש, מעליב ואף מבזה את המשפחות ובסופו, פוגע יותר מהעזרה. מומו נזכור, כי אין ברכה אלא הסמויה מהעין!!! תבורכו. אמן! 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 81