"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

בחודש מאי נפרדנו ממומו נקוה ז"ל. עבור רבים הוא היה פעיל חברתי, מנהיג ויזם. בשבילי הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה שותף לדרך, שותף לאמונה ושותף למאבק. כל כך אהבתי אותו. את החיוך הגדול שלו, שתמיד הקדים כל שיחה. את האופטימיות הבלתי נגמרת. ובעיקר את העוצמות האדירות שהיו בו. עוצמות של אדם שלא נאבק בשביל עצמו, אלא בשביל אחרים. מומו נהג לקרוא לעצמו "הלוחם בדרכים". זה היה הרבה יותר מכינוי. זו הייתה דרך חיים. הוא היה לוחם למען אנשים עם מוגבלות. לא למען הזכויות האישיות שלו, אלא למען הכלל. למען האנשים שלא תמיד רואים אותם, שלא תמיד שומעים אותם, ושלא תמיד סופרים אותם. הוא יזם את בטאון האנשים עם מוגבלות בישראל, והשקיע בו אינספור שעות של עבודה, מחשבה ומסירות. כל גיליון היה עבורו שליחות. הוא האמין שלאנשים עם מוגבלות מגיע קול, מגיעה במה, ומגיעה חברה שתתייחס אליהם כשווים בין שווים. הוא ניהל מאבקים, השמיע את קולם של מי שלא תמיד זכו לייצוג אמיתי, ועשה זאת באומץ, ביושר ובאותנטיות. מומו היה מנהיג. לא משום שנשא תואר כלשהו, אלא משום שאנשים הלכו אחריו. הוא לא הלך. הוא לא עמד. אבל הוא היה זה שהצעיד את כולנו קדימה. הוא היה האדם הכי גבוה בכל חדר שבו נכח, למרות שישב בכיסא גלגלים. כי מנהיגות אינה נמדדת בגובה, בכוח פיזי או בתפקיד. היא נמדדת ביכולת להוביל, להעניק תקווה ולגרום לאנשים להאמין שאפשר לשנות את המציאות. בתוך פחות משלוש שנים המציאות השתנתה לחלוטין. 100- באוקטובר נוספו לישראל כ 7 לפי הערכתי, מאז מחדל אלף אנשים עם מוגבלות - לוחמים שנפצעו בגוף ובנפש, שורדי שבי, שורדי הנובה, נפגעי טרור ובני משפחות שכולות, שרבים מהם מתמודדים כיום עם מוגבלות שקופה. בתוך פחות משלוש שנים גדלה קהילת האנשים עם המוגבלות בישראל באופן דרמטי. נוספה אליה קבוצה עצומה של אנשים שמעולם לא חשבו שיום אחד יזדקקו לשיקום, לנגישות, לליווי או להבנה מצד החברה. אנשים שיצאו לקרב, למסיבה, לביתם או לעבודתם - וחזרו עם חיים אחרים לגמרי. אני חושב הרבה על מומו בימים האלה. אני בטוח שהוא כבר היה בחזית המאבק למענם. הוא כבר היה דופק על דלתות משרדי הממשלה, דורש שיקום, תקציבים, נגישות, זכויות והכרה. הוא לא היה נותן לאף אחד לשכוח אפילו אדם אחד. מבחינתו, כל אדם עם מוגבלות היה עולם ומלואו, וכל מי שנשאר מאחור היה קריאה לפעולה. אבל האמת היא שהמאבק הזה אינו רק של אנשים עם מוגבלות. זהו מאבק על דמותה של החברה הישראלית. חברה נמדדת לא לפי היחס שלה לחזקים, אלא לפי היחס שלה לחלשים. לא לפי הדרך שבה היא מתייחסת למי שיכול להילחם על זכויותיו, אלא למי שקולו כמעט אינו נשמע. אנחנו עדיין חיים במדינה שבה אנשים עם מוגבלות נתקלים בחסמים, בסטיגמות, בחוסר נגישות ולעיתים גם באפליה. באוקטובר נוספו אליהם עשרות אלפי אנשים שלא 7 אחרי בחרו להצטרף לקהילה הזאת, אבל המציאות כפתה זאת עליהם. הם אינם מבקשים רחמים. הם מבקשים שוויון. הם מבקשים הזדמנות. הם מבקשים שנראה אותם. אני מאמין שזו בדיוק הייתה המורשת של מומו. לא להתמקד במוגבלות, אלא באדם. לא לבקש טובות, אלא לדרוש זכויות. לא לוותר, גם כשהדרך קשה, וגם כשהמאבק נראה אינסופי. מומו יחסר לי מאוד. אבל אני מאמין שרוח המנהיגות שלו עדיין מסתובבת בינינו. היא נמצאת בכל אדם שממשיך להיאבק למען שוויון, בכל הורה שנלחם עבור הילד שלו, בכל אדם עם מוגבלות שמסרב לוותר, ובכל מי שבוחר לראות את האדם לפני המוגבלות. תודה, מומו, על החברות. תודה על הדרך. תודה על המנהיגות. תודה שהזכרת לכולנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת בכמה צעדים אדם יכול ללכת, אלא בכמה אנשים הוא מצליח להצעיד אחריו. אנחנו נמשיך את המאבק שלך. זו ההבטחה שלנו לך. * אורן הלמן | דעה אישית מומו נקוה ז"ל השאיר לנו מורשת עכשיו התור שלנו להמשיך אותה! *אורן הלמן, מייסד מיזם סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה, יו"ר עמותת קשר- הבית של המשפחות המיוחדות ואבא של ליה, שיש לה צרכים מיוחדים. /https://www.facebook.com/sicuyshaveh : קי שור לדף 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 54