"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

"הוא היה כל עולמי – ואני הייתי שלו" בערך שנה קודם הוא כבר הרגיש לא טוב. הזמנתי אמבולנס, אבל הוא לא רצה להתפנות. אמרתי לו: "מומו, אתה צעיר בשביל שיקרה לך משהו. תעזור לי לעזור לך. אני איתך, לא עוזבת אותך". בסופו של דבר נסענו לתל השומר והוא יצא מזה אחרי כמה ימים. הוא הרגיש אז כאב בצד שמאל. עשו לו בדיקות ומוניטור. אבל לא היה משהו שהכין אותנו למה שקרה. תחשוב על זה – יום קודם הוא היה בשיעור של הרב חגיגי. ביקשתי ממנו שיברך את האחיינית שלי שלא הרגישה טוב. יום אחד בלבד לפני. בשבילי זה שוק. אם הוא היה חולה, אולי הייתי מבינה. אבל הוא קם בבוקר רגיל, אכל איתי ארוחת בוקר, צחקנו, תכננו את החג. "בשבילי הוא היה כל העולם שלי" ועכשיו, אחרי כל מה שקרה, איך את מתמודדת? זה שוק בשבילי. קשה לי מאוד. המזל שלי שיש לי ילדים טובים. הם עוטפים אותי, מתקשרים, באים ושואלים לשלומי. אני בוכה כל הזמן. כל דבר בבית נשאר בדיוק באותו מקום. לא הזזתי כלום. הוא מופיע לך בחלומות? פעמיים ראיתי אותו בחלום. אני לא ממש זוכרת מה היה שם. אבל אני יודעת שהוא שומר עליי, על הילדים ועל הנכדים. הילדים אומרים לי: "אמא, את תגמרי את עצמך. את צריכה לאחד את המשפחה. את עמוד התווך של המשפחה". אבל עדיין קשה לי. בשבילי הוא היה הכול. כל העולם שלי, הלב שלי, הדופק שלי. אני כמעט לא יוצאת מהבית. אין לי חשק. אני לא כמו שהייתי. הילדים אומרים לי: "אמא, תצאי". אבל קשה לי. עד היום אני אפילו לא עוברת דרך האוטו שלו. אני יוצאת דרך הצד השני. "הייתה בינינו זוגיות נפלאה" איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראי מגזין "הארגון" בעקבות המקרה הטרגי שעברת? אני יכולה לומר רק דבר אחד. אומרים שהחיים חזקים יותר מהמוות. אבל המוות הוא מצער בכל מצב. זו שאלה של זמן. זוגיות כמו שלנו קשה לתאר. אנשים פוגשים אותי ואומרים: "איזו זוגיות הייתה ביניכם". ובאמת הייתה בינינו זוגיות נפלאה. גם עכשיו, אחרי כמעט ארבעה חודשים, אני עדיין בשוק. זה מעט מאוד זמן. אני משתדלת לא לבכות ליד הנכדים, אבל לפעמים זה לא בשליטתי. את כועסת עליו? חלילה וחס. ממש לא. אין לי על מה לכעוס. הוא קם באותו בוקר רגיל. אכלנו ארוחת בוקר, צחקנו. מכל דבר היינו עושים בדיחה. הוא תמיד היה אומר: "אל תשימו אותי יום אחד בצינורות, שלא אזדקק לחסדים של בן אדם. אני לא רוצה ליפול לחסדים של אף אחד". זו הייתה הצוואה שלו: "אם אתה רוצה לקחת אותי יום אחד לפני שאני מאבד את שפיותי, קח אותי במכה אחת". "הוא הלך צדיק, שלם, בשלמותו" איך תזכרי אותו יותר מכול? הוא הלך צדיק, ישראל. הוא הלך שלם. אפילו מחט לא דקרו אותו באותו יום. כלום. יצאה הנשמה וזהו. יום לפני שבועות הוא עוד השלים לנו את כל הבית והכין את החג. פשוט לא ייאמן. היה לנו חג שבועות קשה מאוד. כל רגע היה קשה – בשבילי ובשביל הילדים. איזה איש אשכולות הוא היה. אמרתי לרופא: איזה בעל, איזה חבר, איזה אח... הכול הוא היה בשבילי. קיבלתם הרבה תמיכה מהרבה אנשים. כן. כולם באו באותו יום. כשהחזרנו אותו מבית החולים הבית היה מלא. אנשים היו בהלם. השכנים, הילדים, כולם. שכנה סיפרה לי שהילדים בשכונה עצובים מאוד, כי כשהיו רואים אותו הם היו רצים אליו. איזה סבא הוא היה, איזה אבא, איזה חם. ממש. אני תמיד אומרת: נסתרות דרכי האל. אנחנו לא יודעים ולא נדע. אבל החיים חזקים, וצריך להמשיך. מומו דאג שיכירו אותי דרך כל הדברים שהוא עשה. ומכאן אני צריכה להמשיך. אני רק מקווה שאלוהים ייתן לי ולכולנו כוח. אמן. שלמה (מומו) נקוה ז"ל ודבורה נקוה ומשפחתם 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 36