"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 81 | ספטמבר 2026 | תשרי תשפ"ז

היום והלך למשרד. גם אם הוא היה עייף, הייתי נותנת לו לנוח. אחר כך היינו יושבים יחד, אוכלים ארוחת בוקר, ודודו, הבן שלנו, היה בדרך כלל מגיע בבוקר ויושב איתנו. משם מומו היה יוצא למשרד. אחר הצהריים הוא היה חוזר. היינו יושבים, שותים קפה, ואם לא היו לו פגישות בערב, היינו יחד בבית. הוא היה מתפלל מנחה במרפסת. בימי שני היה נוסע לבית הכנסת בתל אביב, שם אהב לשמוע את השיעור של הרב חגיגי. היום שבו הכול השתנה ספרי על אותו יום שבו נדם ליבו של מומו. זה היה יום רגיל לחלוטין. אכלנו ארוחת בוקר, לא היה שום דבר חריג. לי היה תור למספרה בקריית אונו. בזמן שהייתי שם מומו התקשר ושאל: "דבורה, אוכלים אצל עובד היום?" אמרתי שכן ושבעוד חצי שעה אסיים ואגיע. הוא אמר שהוא יגיע עם דודו, ואלי יגיע ברכב שלו. קרן הייתה צריכה לנסוע להפלגה. הגעתי למסעדה והמתנתי בחניה. היה שרב ושמש יוקדת. רציתי לתפוס למומו את החניה. דודו אמר לי: "אמא, אל תעמדי בחום". אבל נשארתי. מומו הגיע, חנה ואמר לדודו: "אין על אשתי, אין על הלב שלה". נכנסנו למסעדה, פגשנו את עובד, דיברנו, צחקנו ואכלנו. היה יום שמח ורגיל. אחר כך אני ואלי יצאנו, ודודו נשאר עם מומו. הם שתו אספרסו והזמינו קינוח. מומו שאל אותי: "דבורה, מה קרה שהיום את לא אוכלת קינוח?" אמרתי לו שאני מלאה. נסעתי הביתה. מומו אמר שהוא נשאר לקנות עוד כמה דברים בסופר, כי כל המשפחה הייתה מוזמנת אלינו לחג השבועות. כשהייתי בבית הוא שלח לי תמונה של משחת שיניים ושאל: "דבורה, תשלחי לי את האריזה, בעוד חמש דקות אני יוצא מהסופר". ואז הכול השתנה. פתאום שמעתי כמות גדולה של אמבולנסים. כאילו קרה פיגוע. כתבתי למומו בוואטסאפ: "מומו, מלא מלא אמבולנסים נכנסים לרחוב. מה קרה?" לא ידעתי שכל האמבולנסים מכוונים אליו. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל משהו פשוט דחף אותי לקום ולרדת למטה. פגשתי שכנה במעלית, וצחקנו. אמרתי לה: "אני יודעת שמומו מאוד יכעס עלי שירדתי. הוא בטח ישאל אותי: למה הגעת? אני ביקשתי ממך לרדת? אני לא רוצה עזרה". כשהגעתי למטה ראיתי את המעלית, ואז את הכובע שלו על הרצפה. הבנתי שמשהו קרה. אמרו לי שהוא היה שכוב על ההגה. "לא נפרדת ממנו לשנייה" עליתי על האלונקה וחיבקתי אותו. אמרתי: "מומו, מה קרה? עכשיו דיברנו. תתעורר, מומו". הפראמדיק אמר שחייבים לפנות אותו לבית החולים הקרוב. אמרתי להם: "תקשיבו טוב, הוא לא זז מפה אם אני לא איתו בתוך האמבולנס". היה ויכוח קצר, אבל בסוף עליתי איתו. רק את עלית איתו? שנה. אמרתי 52 רק אני. אני לא פוחדת מכלום. אני איתו להם: "אני לא נפרדת ממנו. אני לא נפרדת ממנו לשנייה". הגענו לחדר הטראומה. אחרי כמה דקות חיברו אותו למוניטור. הרופא יצא אליי, חיבק אותי ואמר: "תראי את המוניטור. הלב חלש מאוד". אמרתי לו: "דוקטור, מי אני? אני כלום. אני לא הקדוש ברוך הוא. מי אני שאקבע?" וזהו. הלב נדם. וגם אני נדמתי. לא היו לפני כן סימנים או תופעות שיכלו לרמז שמשהו לא בסדר? לא. הוא היה כזה גיבור. הוא לא היה אומר לי אם משהו לא בסדר, כי ידע שאם יגיד לי אני לא אניח לו. 2026 ספטמבר | תשרי תשפ״ז 35