"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

שהעיוורון יגדיר אותי," היא אומרת. "זה חלק מהחיים שלי, אבל זה לא כל מי שאני". היא החלה לעסוק בספורט. בהתחלה בצעדים קטנים — הליכות, פעילות גופנית קלה. אבל בהדרגה האתגרים גדלו. הריצה הפכה לחלק מרכזי מחייה. דואדי רצה מרתונים, משתתפת בתחרויות ואף זכתה במדליות. "במרתון תל אביב הגעתי למקום השלישי בקטגוריית הגיל שלי," היא מספרת בגאווה. "ובמרתון וינה הגעתי למקום הרביעי", אבל הריצה הי יתה רק ההתחלה. עם הזמן היא החלה להציב לעצמה יעדים שנראים כמעט בלתי אפשריים — גם לאנשים שרואים היטב. במהלך השנים טיפסה על פסגות הרים ברחבי העולם: הקילימנג'רו, הרי האטלס, האלפים, המון בלאן ואף אזורים בהימלאיה. "אלה טיפוסים לא פשוטים גם לאנשים שרואים," היא מחייכת. הטיפוסים האלה דורשים כושר גופני, כוח רצון והתמודדות עם תנאים קשים — קור, גובה, עייפות ולעיתים גם פחד. אבל מבחינתה, דווקא שם היא מרגישה חופש אמיתי. "כשאתה על הר גבוה, אתה מבין כמה העולם גדול וכמה האפשרויות פתוחות," היא אומרת. אמא שלא מרחמים עליה למרות העיוורון, דואדי מעולם לא ביקשה שיתייחסו אליה ברחמים — לא במשפחה ולא מחוצה לה. "רחמים לא עוזרים לאף אחד," היא אומרת. "מה שעוזר זה כוח". לדבריה, ילדים מושפעים מאוד מהדרך שבה ההורים שלהם מתמודדים עם קשיים. "כשילדים רואים אמא חזקה, הם מקבלים מזה כוח." בנותיה גדלו בתחושה שאמן היא אישה רגילה לחלוטין — כזו שעובדת, פעילה, מתמודדת, ולא נותנת למגבלות לעצור אותה. היא נזכרת באירוע משעשע במיוחד. יום אחד הלכה עם אחת מבנותיה ברחוב, והילדה ראתה אדם עיוור עם מקל הליכה. "היא אמרה: 'איזה מסכן, אמא, הוא עיוור'," מספרת דואדי. "שאלתי אותה: "'ואמא שלך רואה שש־שש?'" הבת הביטה בה לרגע וענתה בפשטות: "אמא, אני אף פעם לא חושבת עלייך ככה." עבור דואדי זו הייתה מחמאה גדולה יותר מכל תואר. לחגוג את החיים באירוע 70־ לפני כחצי שנה חגגה דואדי את יום הולדתה ה מרגש במיוחד. עשרות אורחים — בהם אנשי עסקים, פוליטיקאים ואנשי תרבות — הגיעו לברך. בשלב מסוים עלתה לבמה ושרה את השיר "מחכה". "יום אחד זה יקרה, משהו ייגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש". גם אם לא יכלה לראות את הקהל, היא יכלה להרגיש את גלי האהבה וההערכה שהופנו אליה. אהבה שמאירה את הדרך למרות העיוורון, דואדי לא ויתרה על טיולים בעולם. "לראות זה לא רק דרך העיניים", היא אומרת. לאחר שהתגרשה מאבי בנותיה, הכירה את יוסי — עיוור שהגיע ללמוד אצלה רפלקסולוגיה. השניים התאהבו ונישאו "יוסי היה האור שלי," היא אומרת" הוא לימד אותי טכנית איך לראות את העולם." יוסי, שהתעוור בעקבות פעולת איבה, פיתח שיטות מדהימות להתמצאות במרחב. בעזרת ריח, צלילים והד של קולו, ידע לזהות חנויות, רחובות ואפילו סוגי חומרים. "הוא היה מצמיד לשון לחיך ומקשיב להד הצליל כדי להבין אם המקום פתוח או סגור." היא מספרת בהתרגשות. השניים טיילו יחד ברחבי אירופה — לפעמים רק שניהם, שני עיוורים עם כלב נחייה. וגם רגעים משעשעים לא חסרו. באחת הפעמים הם נכנסו לחנות כובעים בספרד. דואדי הניחה כובע קש על ראשה — ורק אז גילתה שלקחה אותו מראש של אישה אחרת.... בטיול אחר הלכו בגשם שוטף עם מטרייה גדולה — אך תהו מדוע הם ממשיכים להירטב. רק לאחר זמן הבינו שהם מחזיקים רק את שלד המתכת של דינה דואדי לא נתנה לעיוורון לעצור אותה... 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 50