"הארגון - המגזין החברתי של ישראל" | 79 | אפריל 2026 | ניסן תשפ"ו

כשהידיים הופכות לעיניים הדרך של דואדי אל עולם הטיפול לא הייתה מתוכננת מראש. להפך. היא הגיעה אליו כמעט במקרה — דווקא בתקופה לא פשוטה בחייה, כשהתמודדה עם אובדן הראייה ועם חיפוש אחר כיוון חדש. באותם ימים הגיעה למטפלת שטיפלה בה באמצעות רפלקסולוגיה. הטיפולים עזרו לה לא רק פיזית אלא גם נפשית. היא מצאה בהם רגעים של שקט והקשבה לגוף. באחד המפגשים סיפרה לה המטפלת סיפור ששינה את נקודת המבט שלה. "היא אמרה לי שביפן היו אפילו מסנוורים מטפלים כדי להגביר את חוש המישוש שלהם," נזכרת דואדי. "היא הוסיפה שאני כמובן לא צריכה לעשות דבר כזה, אבל שאולי כדאי שאשקול ללמוד רפלקסולוגיה." המשפט הזה נחרט בה. בהתחלה היא לא הייתה בטוחה. ללמוד מקצוע חדש כשכמעט לא רואים? להתחיל דרך חדשה באמצע החיים? אבל משהו בתוכה אמר לה לנסות. דואדי החליטה להירשם ללימודים. מהר מאוד גילתה שמשהו בה מגיב לטיפול בצורה יוצאת דופן. "הרגשתי שמשהו נפתח בי," היא מספרת. "האינטואיציה והמגע שלי היו מאוד חזקים. כאילו הידיים שלי יודעות דברים שהראש עוד לא הספיק להבין." באחד הימים, כשהמטפלת שלה לא הרגישה טוב, דואדי הציעה לטפל בה. במהלך הטיפול היא עצרה לפתע. "פתאום הרגשתי משהו באזור הכליה," היא מספרת" .אמרתי לה: נראה לי שיש כאן בעיה. אולי אפילו דלקת." המטפלת הגיבה בתדהמה. "היא הייתה בהלם," נזכרת דואדי. "באותו רגע הבנתי שאני באמת במקום הנכון." מאז היא מטפלת באנשים באמצעות כפות הידיים — איבר שהפך עבורה לכלי אבחון והקשבה לגוף. לדבריה, העיוורון דווקא חידד אצלה את היכולת להקשיב למטופלים ברמה עמוקה יותר. "כשאין ראייה, החושים האחרים מתחדדים," היא מסבירה. "המגע נהיה מדויק יותר, ההקשבה נהיית עמוקה יותר. אתה לומד לקרוא את הגוף בדרך אחרת." קליניקה על מיטת נוער אבל את הקריירה המקצועית שלה החלה דווקא במקרה. "הייתי בבנק כדי לפתוח חשבון," היא מספרת. "הפקידה שאלה אותי במה אני עובדת. אמרתי לה שסיימתי ללמוד רפלקסולוגיה ואני מתחילה לטפל." השיחה הקטנה הזו התגלתה כהתחלה של משהו גדול. בהתחלה הקליניקה הייתה צנועה מאוד. "עבדתי בבית, בחדר של הילדה, על מיטת נוער," היא מספרת בחיוך. "שמתי קרטון קטן ואמרתי למטופלים שישלמו כמה שהם רוצים. ממש כמו אצל הרבי." אותה פקידה מהבנק הייתה גם המטופלת הראשונה שהביאה אליה אדם נוסף – את אמה, שסבלה מבעיות קשות בברכיים. "היא שאלה אם זה יעזור," נזכרת דואדי. "אמרתי לה בכנות שאני לא יודעת, אבל שווה לנסות." האישה הגיעה לטיפול. אחר כך הגיעה לעוד טיפול. ועוד אחד. עם הזמן, מספרת דואדי, משהו השתנה. האישה התחילה להרגיש טוב יותר. עד כדי כך שהחלה לעלות במדרגות באופן עצמאי. "בהתחלה היו מעלים אותה אליי לקומה הרביעית", היא אומרת". לאט־לאט היא הצליחה לעלות לבד." השיפור הזה לא נשאר בסוד. המטופלת סיפרה לחברות, הן סיפרו לבני משפחה, והשמועה עברה מפה לאוזן. וכך, בלי פרסום ובלי שיווק, הקליניקה הקטנה בבית הפכה לעיסוק המרכזי שלה. היום מגיעים אליה מטופלים מכל רחבי הארץ — חלקם בעקבות המלצה, חלקם אחרי ששמעו על הסיפור יוצא הדופן שלה. החיים לא נעצרו — הם רק שינו כיוון לצד עבודתה כמטפלת, דואדי החליטה שלא לוותר על חיים פעילים ומלאים. להפך. "בשלב מסוים הבנתי שאני לא מוכנה 2026 אפריל | ניסן תשפ״ו 49