שלא שידרתי.
אבל אני מנסה לומר שאתה מקבל הרבה
מאוד החלטות על סמך אינטואיציה על סמך
המצפון וכן לפעמים אתה צודק ולפעמים
פחות אבל קווים אדומים חייבים להיות
רק שהם צריכים להיות לגופו של עניין. חס
וחלילה שלא יהיה לנו קו אדום שיש נושא
שלא מטפלים בו או אדם שלא נוגעים.
ש: בימים אלה עומד לעלות בכנסת חוק
'המתת חסד' לאישור. מה עמדתך דעתך
בנושא? במיוחד בעקבות הכתבה שעשית
על מתי מילוא ז"ל.
אני לא מתיימרת לדעת מה נכון
אילנה דיין:
בכל נושא וגם פה אני נזהרת מאוד, בטח לא
התעמקתי בפרטי הצעת 'חוק החולה הנוטה
למות' שהגיש עופר שלח, אז אני נזהרת.
דבר אחד ברור לי וזה אני אומרת
כעיתונאית, שאנחנו חייבים לתת מקום
לבחירה של אנשים כמו מתי מילוא. אתה
יודע אחרי ששידרנו את הסרט הזה הופיע
ח"כ משה פייגלין שאישתו חולה בפרקינסון
וכעס מאוד על הכתבה כי אמר אנשים
כמו אישתו שנלחמים על כל נשימה ועל
כל יום ועל כל רגע נוסף בחיים זה כאילו
בעיטה בברך שלהם. ואני לא מסכימה איתו
אני מכבדת את הבחירה של אישתו, אבל
אני רוצה שנכבד גם את הבחירה של מתי.
זה לא אומר שום דבר לגבי החוק כי אני
באמת לא מתיימרת להבין אבל זה אומר כן
לגבי השיח הציבורי. הבחירה של מתי מגיע
שיהיה לה מקום. לא רק של מתי אלא גם
של אנשים אחרים שמגיעים למסקנה שהם
רוצים לסיים את חייהם בדרך ובזמן שהם
בוחרים. וצריך לזכור שאם אנחנו מכבדים
את הבחירה של אישתו של פייגלין גם את
הבחירה של מתי צריך לכבד, לפחות במובן
שלהשמיע אותה. זה לא אומר שאנחנו
חושבים שכל אחד צריך לעשות כמוהו.
ש: העניין הוא שעל ידי כך יש מעין
דווקא נטילת הבחירה כי אתה מעודד
את זה מעצם הפרסומים אתה יוצר סוג
של זו הדרך ובעצם כתוצאה מזה אנשים
מתחברים אליה.
לא, זה בדיוק. אם רואים את
אילנה דיין:
הפרסום הזה אז בוא נראה את הפרסומים
האחרים שעשינו עם דב לאוטמן שהוא
ועשיתי איתו ראיון של חצי
ALS
נלחם ב-
שעה בטלוויזיה או עם גזי קפלן מנכ"ל אסם
שנלחם בסרטן ועשינו איתו כתבה ארוכה
עם בן שני או אביהו בן-נון שבן עשה עליו
כתבה לפני כמה שנים על המלחמה שלו
בפרקינסון ועל האופן שהוא באופן נואש
נלחם לפתוח בקבוק יין ומראה איך הוא
מצליח לעשות את זה. כלומר, עשינו גם את
אלה אז אם כבר יש לנו קבלות, אבל אני
אומרת נניח אפילו לזה אני יודעת להגיד
שעשיתי גם את אלה וגם את אלה אני
גאה באלה וגם באלה. אבל אפילו נניח לזה,
חייבים להבין שראיון הוא לא פרס וכתבה
בטלוויזיה היא לא בהכרח העדפה היא מתן
לגיטימציה במובן הזה שהוא עולה לשיח,
לדיון, להבנה.
ש: הייתי רוצהלדעתאתעמדתךלגבי נושא
של אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. מה
יחסך בכלל או דעתך על שילובם בחברה
מבחינת הזכויות שלהם מבחינת עצם
היותם כחלק אינטגראלי של החברה, איך
את רואה את זה? האם החברה הישראלית
היא מתקדמת במובנים הללו, האם עושים
די בנושא האם יש עוד משהו שצריך
לעשות?
שוב, גם פה אני נזהרת מאיזה
אילנה דיין:
אמירות גדולות, כי אני באמת אין לי יומרה
להבין את כל פרטי הפרטים של הסוגיה
ושל הנושא ויש גם דברים שלדעתי רק
האדם עצמו שנלחם, אתה יודע זה שעומד
עם כסא גלגלים ומחכה שמישהו יעזור לו
לעלות במדרגות, באיזה שהוא מקום רק
האדם עצמו יכול להבין. אני אגיד לך רק
שני דברים, אני ראיינתי לפני חודש בערך
ברדיו בחור צעיר נכה מרותק לכסא גלגלים,
שפרסם פוסט בפייסבוק לפני שנה שהוא
מחפש עבודה. ושהוא לא מצליח למצוא
עבודה. הוא עבד איזה 8 שנים באיזה מרכז
תמיכה טלפוני ופיטרו אותו ומאז הוא לא
מוצא עבודה והראיון הזה שעשיתי ברדיו
הרגשתי שהוא חשוב פי 001 מהרבה מאוד
ראיונות עם שרים, שועים, וגנרלים ואנשים
חשובים אחרים כי בסוף התכנית היו לו
הצעות עבודה גם מחברת החשמל וגם
מחברות אחרות ואני מאוד מקווה שיצא
מזה משהו.
התקשורת יכולה לעשות את ההבדל האדיר
בגלל שעצם זה שנשים את הדבר הזה
בקדמת הבמה, נדבר על האנשים האלה
נדבר עם האנשים האלה, שיהיה כתב
בחדשות שיראו אותו עם כסא גלגלים. לזה
יהיה אימפקט אדיר. אלה דברים שאנחנו
צריכים לעבוד עליהם ואלה דברים שפה
אנחנו יכולים לעשות הבדל עצום, למה?,
כי המודעות היא חלק גדול מהעניין, זה לא
כמו לסגור פער בין עשירים לעניים שמה
לעשות בלי שמס הכנסה שר האוצר, ראש
הממשלה יתערבו לא נוכל לטפל בזה. פה
אנחנו יכולים לעשות הבדל זה דבר אחד.
דבר שני, אני אספר לך משהו שקרה לי ממש
לפני שבועיים, רקסיימנו אתעונתהשידורים
בדרך כלל אני מגיעה לאוניברסיטה בתל
אביב פעם בשבוע ללמד. כיוון שהתחלנו
את הפגרה הגעתי לפני הזמן והלכתי לקנות
סלט במרכז ההסעדה של האוניברסיטה
וכשיצאתי ראיתי בחורה סטודנטית יושבת
בכסא גלגלים חשמלי ומחכה. אני שואלת
אותה, את צריכה משהו? ואז היא אומרת לי
את יכולה לקנות לי קפה? והתברר שיש שם
מדרגה אחד, אני בחיים שלי לא שמתי לב
אפילו למדרגה המטופשת הזאת והמיותרת
שבגללה היא לא יכולה הייתה להיכנס
עם הכסא גלגלים החשמלי לתוך אתר
ההסעדה. אז אמרתי לה בטח בשמחה וגם
שמחתי נורא שיש לי זמן וככה והיא נתנה לי
את הארנק שלה.
אדם עם מוגבלות יש בו
את ניצוץ הנשמה האנושי
וכל אדם לא משנה מאיפה
הוא בא, מה השם הפרטי
שלו מה שם המשפחה
שלו, אם הוא יושב על
כסא גלגלים או הולך עם
קביים או הולך על שתי
רגליים, אם אנחנו נבין
שמה שחשוב בכל אחד
מאיתנו זה שיש בנו את
המימד האנושי, יש בנו
ניצוץ של נשמה. אם אנחנו
נזכור את המשפט הזה של
ין
ִ
מ
ֲ
א
ַ
טשרניחובסקי: "א
ַ
רוּחוֹ, רוּח
ּ
ְ
ם ב
ּ
ַ
ם, ג
ָ
ד
ָ
א
ּ
ָ
ם ב
ּ
ַ
ג
ז" אז יכול להיות שאנחנו
ָ
ע
נצליח ליצר פה חברה טובה
יותר. חברה של אנשים!
המשך בעמ' הבא
תשע"ד יולי 4102
39
צילום: יוסי צבקר
