אתרוג | תמוז תשעז | יולי 2017 | גליון 77

שנה היא יוצרת 11 מאז סיום הלימודים לפני ומציגה תערוכות יחיד. ציוריה הוצגו בגלריה של המדרשה, בבית התפוצות, ובמוזיאון תל אביב. היא קיבלה את פרס קרן מורשה ומוזיאון תל אביב, הציגה תערוכת יחיד בגלריית ברוומן, וכן בחו”ל, ברומא. “למרות כל זאת רק בשנים האחרונות אני מרגישה שאני שם, שהגעתי והתחלתי למצוא את מקומי. אני שנות יצירה ושל 11 מניחה שקילומטרז’ של תערוכות יחיד עושה את הביטחון הזה”. בזמן הלימודים בבית ברל היא החלה לעבוד כמורה לאמנות ב”מודיעין”, בית ספר ממלכתי דתי בשכונת התקווה. בשנים שעברו מאז היא לימדה אמנות במקומות שונים וכיום היא מלמדת במכללת דוד ילין. לא השתלבה בבצלאל ביקשה הילה להמשיך ללמוד 2010 בשנת לתואר שני בבצלאל. “באתי מגובשת מאוד כאמנית פעילה. חשבתי שהקונצנזוס הוא בבצלאל ורציתי להשתייך אליו. התברר לי שלהם היה קשה איתי. לא הייתי מוכנה לשנות את הסגנון שלי, לא הצלחתי להתחבר אליהם והם לא קיבלו אותי. הם לא טרחו לקדם אותי, לא בתערוכות ולא בציון שמי. הייתה לי תחושה של אנטי מצדם. הם טענו כלפי שהאמנות שלי לא מחדשת כלום. דחיתי את זה. בעיני בני ברק מלאה בחידושים. הבנתי שאני צריכה להמשיך ליצור בעולם הדתי, שזה המקום שלי. סיימתי את התואר אבל החלק היחיד ממנו נהניתי הוא החלק הפילוסופי תאורטי של הלימודים. היה מעניין להכיר את העולם הזה, שהיה חדש בשבילי”. משלבת חומרים שנזרקו לרחוב ציוריה של הילה גדולים מאוד והיא מחברת בהם חומרים וצורות. “אני נותנת לעצמי חופש “במדרשה לאמנות בבית ברל סירבתי להיכנס לשיעורי רישום של עירום גברי. כשהיו הולכים לתערוכות, בעיקר בשישי-שבת, לא באתי. גידלתי משפחה, עבדתי, שמרתי שבת והמרצים התחשבו ולא חישבו לי חיסורים. הבאתי אליהם את העולם הדתי בגאווה ישר לפנים. לא התחבאתי ולא התביישתי. זו הייתה תקופת ההתנתקות, צבעתי את ציפורניי בלכה כתומה והם קיבלו את זה” שוק הכרמל. אביה של הציירת בחנות שלו לממכר דגים מלוחים. בני ברק הקטנה בתוך תל אביב בדרך למקווה בתל אביב. חוויה לא פשוטה גם כשהבלניות עדינות ומתחשבות תמוז תשע"ז 48