56 / 64
56
ספרים
ספרים
2009
יולי
עט השדה
אני יושבת שם, בחדר
ההוא, בתוך המולת
הלימודים ההיא,
ומדברת אל עצמי. ויוסי
מקשיב. לבסוף הוא
אומר לי: "אני חושב
שאני כזה..."
בחינה חיצונית תקשה עלינו להבחין בין תלמיד
קשה הבנה לתלמיד שאינו מרוכז בגלל ליקוי
בקשב, בין תלמיד שעסוק כל כולו בקשיי קיום
לבין תלמיד שהוא סרבן למידה. על כולם מרחף
הכישלון הלימודי, הם אינם יודעים הרבה מהנלמד,
אינם מכינים שיעורי בית ואינם מביאים את הציוד
המתאים; הם לא יוציאו את הספר המתאים
בזמן, ותעודותיהם תהיינה רוויות ציונים נמוכים
מאוד. מקצתם יקבלו את הכותרת "לא מנצל את
יכולותיו", ובקשר אליהם יש הרגשה של "פספוס",
של אי-בהירות ואשמה.
אני נזכרת בגדי, תלמיד שהופנה אליי לאבחון. גדי
היה תלמיד בכיתה ח', כיתה קטנה שנבנתה בעבור
תלמידים נכשלים - מסגרת קטנה ו"מכילה",
6
כיתה שהכול יודעים מי יושב בה. באותה כיתה
ישב גדי, נער ממוצא אתיופי, שלא היה ידוע אם
הוא יודע לקרוא. המורה שביקש ממני לראותו
אמר: "לפעמים גדי אומר משהו חכם וזה מאוד
משונה... אולי את מוכנה לראות מה הוא
יודע?" כשגדי נכנס לחדר התלבטתי
אם להקריא לו את הטקסט הראשון,
טקסט המותאם לרמה של כיתה ב',
אבל החלטתי "להסתכן" - לתת
לו לקרוא בעצמו ולראות מה
יקרה. גדי התבונן בטקסט והתחיל
לעבוד. הוא עבד באִטיות רבה,
קרא בקפידה כל אות וכל מילה,
בדק את התשובות והרהר. אני
חיכיתי. בכל פעם הוא החזיר לי את
הקטע שגמר לעבוד עליו ונתתי לו
את הבא אחריו, קשה יותר. כך הגענו
לקטעים שהתאימו לרמה של כיתה ט',
וגדי לא טעה אפילו פעם אחת. זה רק ארך
זמן רב מאוד, הרבה יותר מהזמן הרגיל. כשהוא
סיים בהצלחה מרובה קטעים שהיו מעבר למצופה
בגילו, אמרתי לו: "אתה עובד כמו מדען". ואכן, הוא
היה נער יסודי מאוד, אִטי ומחונן.
האם הוא מתאים לקטגוריה של קוהל, של מי
ש"אינו לומד ממך?" אם כן מאין הוא למד את מה
שידע? למה הוא שתק שנים רבות כל כך והסכים
לקבל את התיוג של הכיתה הקטנה? האם היה
שם מרד שקט? אחד ההסברים שלי למה שקרה
לגדי הוא ההסבר התרבותי שקוהל מדגיש. אולי גדי
לא למד בכוונה, משום שהרגיש דחוי ולא מוערך
בגלל מוצאו האתיופי? אולי אופן הלמידה האִטי
והמסוגר שלו היה שונה מהמקובל בתרבות בית
הספר - עד כדי כך שפירשו את התנהגותו כביטוי
של פיגור, של אי-יכולת? אולי חוסר הקשר בין בית
הספר להורים היה בעוכריו של גדי - הורים שלא
יכלו לעמוד על דעתם ולספר על יכולותיו של גדי?
לתווך בינו לבין הסביבה? האם הממסד בלבל
אותם עד כדי כך שלא זכרו - או לא היו מסוגלים
להבין - שיש להם ילד בעל יכולות גבוהות? אני
נחרדת מהמחשבה על הילדים הרבים מקהילות
עולות שהמפגש הבין-תרבותי מייצר אצלם
ריחוק כזה, לעתים עוינות הדדית, דעות קדומות
וסטריאוטיפים שאינם מאפשרים להם למידה
כלשהי. יותר מזה - הם מעודדים אי-למידה.
אביא סיפור קטן מחיי בית ספר אחד שיש בו
מל"א - בית ספר הטרוגני שילדי קיבוצים וילדים
משכבות חברתיות מבוססות לומדים בו לצד
תלמידים ממשפחות בשולי החברה, בית ספר
שהאיבה העדתית בו עצומה והיא מכלה אנרגיות
של למידה ויצירה. ישבה שם ילדה, תושבת אחד
המושבים הפחות נחשבים - ילדה המגלמת
בתוכה את האיבה העדתית שכולה דחייה של
תרבות אחרת, תרבות בית הספר, ילדה שכולה
רוע, להגדרתה. "אני רעה", נהגה לומר על
עצמה, ואכן לא היה אפשר ללמד שיעור אחד
כאשר הייתה נוכחת בכיתה. אי-מוכנות מוחלטת
ללמידה ולהקשבה, סירוב לקבל סמכות, כעס
וזעם אצורים. גם ילדה זו מסיימת השנה בגרות
מלאה באותו תיכון שבו למדה אז בכיתה ח',
שבו התחיל תהליך של התקרבות אליה. השנה
היא אמרה שני משפטי מפתח השופכים אור על
התנהגותה ותחושתה אז, בכיתות ז' וח'; משפטים
שאולי מסבירים את כישלונה הלימודי ובעיקר
ההתנהגותי. השנה, בכיתה י"ב, לפני נסיעה לפולין
- נסיעה שבעבר הייתה כל כך לא צפויה מצִדה
- היא התקשרה אל המורה שבזכותה התחולל
בה השינוי ואמרה: "את יודעת, גיליתי שחנונים
יכולים להיות נחמדים.." - אותם תלמידים 'חנונים'
שכמה שנים קודם לכן הרתיחו את דמה בייצגם,
לתחושתה, תרבות אחרת, משכילה ושליטה. היא
הודתה למורתה על המאמץ העצום שהשקיעה
וניסחה זאת כך: "אלמלא את, הייתי בטח מוכרת
שווארמה". אין צורך בהעמקת יתר כדי לראות
את הקשר בין שני המשפטים הללו ולהבין משהו
מהזעם שתסס בה - על מקומה ומקום משפחתה
בהייררכיה החברתית והבית-ספרית; להבין משהו
מהייאוש וחוסר האונים שיכולים להשתלט על ילד
ולא לאפשר לו אלא לא ללמוד, להיות אלים -
להיעלם כאישיות בעלת ייחוד ויכולת.
'כישלון לימודי' - תיאור לקוני של מצב נפשי כה
מורכב וכה גורלי. אני נזכרת במשפט שכתב
תלמיד בכיתה ד' כאשר נדרש לכתוב חיבור על
מה הוא מבחן עבורו: "מבחן היא בשבילי מילה
קשה. לשבת שם מול כמה דפים שבודקים אותך,