כל המודים באשמה, גם החפים מפשע. חרף זאת,
אצלנו משום מה עדיין רואים בהודאה את מלכת
הראיות, במקום להבין שמדובר בקיסרית הרשעות
השווא; לא דורשים אפילו ראיה עצמאית של "סיוע"
חזק להודאה, אלא מסתפקים
ב"דבר מה נוסף" שלפי ההל
־
כה די אם יהיה "קל כנוצה";
ומשתמשים במעצר ככלי
להפעלת לחץ על נחקרים
להודות בעבירות המיוחסות
להם. זהו ההסבר המרכזי
לכך שחרף העובדה שהכ
־
נסת השתדלה לצמצם את
היקף המעצרים כשחוקקה
ב־6991 חוק מעצרים המגביל
את העילות למעצר, בכל זאת
גדל מספר המעצרים משנה
לשנה וכבר עברנו את המספר 000,06 (!). ברוב
המקרים כלל לא מוגש כתב אישום בעקבות המע
־
צר. ברוב המקרים המעצר לא באמת מוצדק להשגת
אחת מהמטרות הראויות הקבועות בחוק (מסו
־
כנות אמיתית, מניעה של
סכנה אמיתית לשיבוש הליכי
החקירה) אלא משמש כלי
ציני להפעלת לחץ על הנח
־
קרים. החקירה המשטרתית
הטיפוסית עודנה עצלה ולא
מתוחכמת: בהשפעת הקונ
־
ספציה המוטעית של "אשמת
החשוד" מניחים החוקרים
שהחשוד שבידיהם הוא
שעבר את העבירה, ומתמ
־
קדים בו ובהודאתו. לכאורה
זהו ליקוי בחקירות המשטרה
המגמה החדשה בעולם
היא להפחית את שיעורי
הכליאה. את הקטנת מספרי
המורשעים והאסירים יכול
פרקליט המדינה החדש
להשיג גם באמצעות הנחיה
להימנע מהגשת כתבי אישום
בעבירות קלות ומיותרות
ראשי המערכת. היועמ"ש יהודה וינשטיין עם פרקליט המדינה שי ניצן בטקס כניסתו לתפקיד, בחודש שעבר בלשכת עורכי הדין
צילום: פלאש 09
9
׀
עורך הדין
ינואר 4102
