הנסיבות החיצוניות. טכניקה זו כונתה "תורת שני
השלבים", והיא הייתה הגישה המקובלת בפרשנות
חוזים משך שנים רבות. בראשית שנות הפ08 של
־
אתא נ' זולו
המאה הקודמת, בפסק הדין בפרשת
(ע"א 38/455), ביסס השופט ברק את "תורת
טולוב
הפרשנות התכליתית". לשם כך זיהה השופט ברק
את המונח "אומד דעת הצדדים" עם המונח "תכלית
החוזה". תכלית זו היא הכוונות, המטרות והאינט
פ
רסים המשותפים של הצדדים לחוזה שעמדו בבסיס
כריתתו. התהליך הפרשני שמטרתו התחקות אחר
תכלית החוזה מטבע הדברים אינו מאפשר להסת
פ
פק בניתוח טכני של לשון החוזה, אלא מחייב רמה
"
גבוהה של הפשטה. מכאן ואילך הפכה ה"תכלית
למלכת הפרשנות ולמושג החשוב ביותר בפרשנות
.
חוזים
השלב הבא בהתפתחות גישת הפרשנות התכלי
פ
תית היה בפסק הדין בפרשת אפרופים. להלכת אפ
פ
רופים שני חלקים: החלק הראשון עוסק בהיררכיה
הפנימית בין שני מקורות הפרשנות, הלשון והנסי
פ
"
בות. כאן דחה השופט ברק את "תורת שני השלבים
וקבע שאין לקבל היררכיה קבועה ומובנית מראש
בין שני מקורות הפרשנות. הפרשן רשאי לפנות לשני
המקורות בו בזמן ולפעול על פי נסיבות המקרה של
פ
פניו בדרך הטובה ביותר לחשיפת תכלית החוזה. זמן
מה התייחסו לחלק זה כאל החידוש העיקרי בהלכת
אפרופים, ואולם מבלי לגרוע מחשיבותו, החידוש
העיקרי - המהותי ואפשר אף לומר המהפכני - היה
.
טמון דווקא בחלק השני של הלכת אפרופים
בחלק זה יצר השופט ברק את מושג "התכלית
האובייקטיבית" של החוזה. מושג "התכלית" שבו
"
דובר עד עתה כיוון אל "התכלית הסובייקטיבית
של החוזה, היינו למטרות, לכוונות ולאינטרסים
.
האקטואליים והקונקרטיים של הצדדים לחוזה
לעומת זאת, "התכלית האובייקטיבית" היא הת
פ
כלית ההיפותטית שצדדים סבירים לחוזה מסוג
החוזה הנדון היו רואים לנגד עיניהם. השופט ברק
קבע שכאשר התכלית הסובייקטיבית אינה ידועה או
כשלא ניתן לאתרה, יש לפרש את החוזה על פי הת
פ
כלית האובייקטיבית. עוד קבע השופט ברק שבמקום
שמתגלית סתירה בין לשון החוזה לתכליתו (הסו
פ
בייקטיבית או האובייקטיבית), תגבר התכלית על
הלשון. כלומר התכלית עליונה על הלשון, ועליונותה
79
׀
עורך הדין
2013
ינואר