משפחה
?
התערבות בית המשפט בפסיקת בתי הדין הרבניים - הפגנת כוח או הפגנת חולשה
בפסק דין אמיר
הוחלט שאין לבית הדין
הרבני סמכות לפעול כבורר
בעניינים שמחוץ לסמכותו
החוקית, וכי אין בכוחה
של הסכמת הצדדים
להכשיר את פעולתו
של בית הדין
למים ממנה, אומרים שהם דנים לפיה, אך שוללים
את תחולתה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. יש
שבית המשפט תופס שבעצם אין תוכו של הפסק
הרבני כברו, ואיננו קונה את הטיעון שבית הדין
החיל נאמנה את הלכת השיתוף. כיוון שכך הוא
הופך את קערת ההחלטה על פיה ומבטל את פסק
.)8214/07
דינו של בית הדין (למשל, בג"ץ
מרובים יותר המקרים שבית המשפט נכנע להנ
פ
מקה הכאילופמשכנעת של בית הדין, או אולי מוטב
לומר לקוסמטיקה המרוחה על פני הפסק הרבני
שנועדה להסוות את מרידתו של בית הדין בהלכה
האזרחית (למשל, בג"ץ 11/3352). במקרים אלה
מגויס העיקרון שאין בית המשפט משמש כערכאת
ערעור על בית הדין, וכיוצא באלה שיקולים שנו
פ
עדו לתמוך בהחלטה הפוליטית של בית המשפט
להימנע מהתערבות. התוספת הרווחת שהשופטים
מרבים להשתמש בה היא
של הכיבוד ההדדי, כאילו
בתי הדין הנוהגים להתייחס
לבתי המשפט כערכאות של
עכו"ם מכבדים את בתי המ
פ
שפט. הלכה שנקבעה בתרו
פ
עה גדולה ובקול רעש גדול
בבלי
אדיר וחזק - כמו הלכת
- יש שהיא מתרסקת לרסי
פ
סים בקול דממה דקה כשהיא
.
נוחתת על קרקע המציאות
בית המשפט הגביר את מידת
העוינות והניכור כלפיו, אך
.
התועלת לנשים ולעיקרון השוויון הייתה מוגבלת
אכן, לא פעם בית המשפט לא מגלה נאמנות מלאה
לפסיקה הקודמת שלו עצמו, משום שליבו אינו שלם
איתה לגמרי. הוא לא נלהב ממנה אך גם לא נלהב
לבטלה במפורש, ומרשה, בקריצה קלה, לזנב בתחו
פ
.
לתה בעקיפין ובין השיטין
• • •
על רקע הדברים האלה אני מבקש לייחד את דב
פ
סימה
ריי לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעניין
(בג"ץ 30/8368), שבו הוחלט שאין לבית הדין
אמיר
הרבני סמכות לפעול כבורר בעניינים הנתונים מחוץ
לסמכותו החוקית, וכי אין בכוחה של הסכמת הצ
פ
דדים להכשיר את פעולתו של בית הדין. זו החלטה
שיש לה השלכות מערכתיות חשובות על בתי הדין
הרבניים, ואין תמה שהיא עוררה גל של התנגדות
.
בקרב הרבנים
אם בוחנים את פסק הדין לעומת החלתו בפסי
פ
קה שאחריו, לעיתים מתקבל הרושם שבית המשפט
נבהל מהגשמת פסיקתו. אין הוא ממהר לפסול את
פסיקתו של בית הדין, ולא חסרים תירוצים והנ
פ
מקות. יש האומרים כי ההליכים בבית הדין החלו
לפני מתן פסק הדין בפרשת אמיר, ולכן אין לה
פ
חיל למפרע את העיקרון החדש והמגביל; וכאשר
מבקשים למנוע מבתי הדין לפעול כבוררים מכאן
ולהבא, העתירה היא כוללנית מדי, ואף מושמעות
טענות דיוניות שונות, כגון שטענת חוסר הסמכות
לא הועלתה במועד (בג"ץ 70/3123), או שהטענה
אינה עניין לבג"ץ, או שעצם העלאת הטענה מעיד
על חוסר תום לב, וכיוצא באלו טענות החוסמות
דיון לגופו של עניין. בשורה
התחתונה נמשך הנוהג הלאפ
חוקי לפי הלכת אמיר, מבקר
המדינה מבקר, בית המשפט
,
מסתייג אך אינו נמרץ דיו
ובתי הדין מוסיפים לפעול
כבוררים. יש פוצה פה, אך יש
.
מצפצף
אין זה פוטר אותנו מלב
פ
.
חון את הלכת אמיר לגופה
יש המבקרים הלכה זו בטענה
שהיא מגלה קנאות מיותרת
לבלבדיות השיפוט של המ
פ
דינה, בעוד שמן הראוי היה לטפח פלורליזם שיפוטי
שבו פורחים גופי שיפוט פרטיים בצד סמכות השי
פ
פוט הממלכתית. לי נראה שההפך הוא הנכון. הלכת
אמיר איננה פוגעת בבתי דין דתיים, פרטיים, המנה
פ
לים הליכים בדיני ממונות בהסכמת הצדדים (רע"א
,
01/8145). היא מבקשת למנוע מבית הדין הרבני
הממלכתי, לפעול כבורר בנוסף לסמכויות השיפוט
המוקנות לו כדין. העוקץ הטמון בהגבלה זו הוא
שבית הדין הממלכתי מבקש לקנות לעצמו סמכות
דתיתפהלכתית עודפת ומכרעת בהסתמך על הסמ
פ
כויות החוקיות שהשלטון האזרחי העניק לו. ובתור
שכזה הוא טוען כי דינו בעיני ההלכה כבית דין קבוע
שחובה דתית לפנות אליו גם בענייני ממונות שבהם
2013
ינואר
עורך הדין
׀
102