שביעי

17.07.2026 | ג' באב תשפ"ו | 09 גיליון | | 2 יעל בן מויאל | בין הקפה לעיתון 09 ' גיליון מס פרשת דברים ד' באב תשפ"ו קבוצת רודניק בע"מ הוצאה לאור: ונשיםה יזמות בע"מ יעל בן מויאל עורכת אחראית: אהרל׳ה ויסברג עורך שביעי: הילה כהן, צופיה צדרבוים עיצוב: מנהלי פרסום: 050-2155117 יעל 052-8787871 איציק sales@shvii.co.il shvii@shvii.co.il מיי ל מערכת: 052-7070117 ווטסאפ: מקור ראשון הפצה: אלבום פרטי צילום שער: טל מסינג דברים | שורות טובות לָתֵת מָקוֹם לַדְּבָרִים לְמִלִּים וְלַדִּבּוּרִים רֶגַע לַעֲצֹר ּוּלְהַבִּיט בַּחַיִּים עַל הַמִּדְבָּר שֶׁעָבַרְנו עַל הָאֶתְגָּרִים הַצְּפוּיִים בַּכְּנִיסָה לְאֶרֶץ הַמֻּבְטַחַת עַל הַחֻרְבָּן וְהַקְּשָׁיִים לְהִסְתַּכֵּל בָּעֵינַיִם בֶּאֱמֶת עַל הַדְּבָרִים , בזמנ שחייה בבריכה, נדהמתי מאישה ששחתה במ לול פעם לידי. היא נראתה מבוגרת ממני בכמה עשורימ, אבל בזמנ שאני מתנשפת, ופרת בריכות ומחכה כבר להגיע לקיר, היא שחתה בקלילות ובמהירות, כאילו היא בכלל לא מתאמצת. התנועות שלה היו מעטות, ארוכות ומדויקות. היא לא עצרה בכל קצה של הבריכה, כמו רוב האנשימ ש וחבימ את עצממ מקיר לקיר, מגיעימ, תופ ימ אוויר, ושוב יוצאימ לדרכ. היא פשוט המשיכה לשחות. בקצב קבוע, מהיר, בלי להיראות מות שת. ה תכלתי עליה והבנתי שהיא לא נושמת פחות ממני. להפכ. היא פשוט לא מחכה להגיע לקיר כדי לנשומ. הנשימה שלה הייתה חלק מהשחייה. מדויקת, דירה, בזמנ. ולכנ היא לא הגיעה לקצה כשהגופ שלה כבר גמור ומבקש בבת אחת את כל האוויר שהיה ח ר לו בדרכ. וזה הע יק אותי. הרג שתי שזו לא באמת שאלה של שחייה. זו שאלה של חיימ. כי גמ בחיימ יש אנשימ שחיימ אחד ליד השני, ממש כמו אנשימ ששוחימ במ לולימ מוכימ, אבל כל אחד מהמ עובר את הדרכ בצורה אחרת לגמרי. יש אנשימ שעושימ בלי ופ. מת קדמימ, מ יימימ, מ דרימ, ממשיכימ, ומחכימ כל הזמנ להגיע לקיר. לשבת. לחופשה. ללילה. ל ופ השבוע. לרגע שבו ייגמר הפרויקט, יעבור העומ , ואז ופ ופ יהיה אפשר לנשומ. המ חיימ מקיר לקיר. רק שכשהמ כבר מגיעימ לקיר, המ כל ככ מותשימ, שהעצירה לא באמת ממלאת אותמ. היא רק נותנת להמ מ פיק אוויר כדי לצאת שוב לאותו מ לול. ולידמ יש אנשימ שחיימ אחרת. אולי המ לא עושימ פחות, אבל התנועה שלהמ יותר מדויקת. המ לא מחכימ שהכל יעצור כדי לקחת אוויר. הנשימה נמצאת בתוכ הדרכ. כשהיא התארגנה לצאת מהמימ, לא התאפקתי ושאלתי אותה איכ היא עושה את זה. איכ היא מצליחה לשחות כל ככ הרבה זמנ, כמעט בלי עצירות, במעט תנועות, ובכל זאת להתקדמ מהר ולהיראות כאילו היא נהנית. היא ענתה לי תשובה שהולכת איתי מאז: "ה וד הוא באיכות וב דירות של התנועה והנשימה, לא בכמות. זה מה שמבדיל בינ מקצוענימ לחובבנימ". חשבתי על זה אחר ככ. הרגילו אותנו למדוד את החיימ לפי כמות התנועה. כמה עשינו, כמה ה פקנו, כמה מהר התקדמנו. אבל תנועה שאינ בה נשימה, לא מחזיקה לאורכ זמנ. יותר מזה, לפעמימ היא גורמת לנו לפ פ את ה יבה שבגללה בכלל נכנ נו לבריכה. כי לא נכנ נו רק כדי להגיע לקצה. נכנ נו גמ כדי ליהנות מהמימ. נשימה היא לא הפ קה מהחיימ. היא חלק מהתנועה שלהמ. היא לא זמנ ריק. היא פעולה של הכנ ה והוצאה, של התמלאות והתרוקנות, והיא צריכה לקרות תוכ כדי. אולי בגלל זה חופשה, שבת או ערב פנוי לא תמיד מצליחימ למלא אותנו. אנחנו מגי עימ אליהמ כמו שמגיעימ לקיר. מותשימ, מתנשפימ, ומצפימ שכמה שעות של עצירה י פיקו לכל הדרכ. אמ אנחנו רוצות לשחות למרחקימ, אנחנו לא יכולה לבנות רק על הקירות. אנחנו צריכות ללמוד לנשומ תוכ כדי, בדרכ. תיהני, יעל Yael@yaelbenmoyal.co.il talkrigman@gmail.com בלי קירות