שביעי

11 | 09 גיליון | 17.07.2026 | ג' באב תשפ״ו | ר ק כש יגל קנוטופ קי הגיעה , כשמאחוריה רזו 40 לגיל מה עשיר של עשייה ציבורית וחברתית, היא הבינה שכל התלאות, המשברימ והאתגרימ שעיממ התמודדה מהרגע שעלתה כי לדה מאתיופיה הפכו אותה למי שהיא. "השאיפה לשנות תפי ות, לראות את האחר ולתקנ עוולות הגיעה אליי מהבית", היא מ בירה בפר פקטיבה בריאה ובוגרת. "למדתי לא לקבל מציאות כגזירת גורל, אלא לפעול ולשנות. החיבור לשורשימ, ליהדות ולערכימ שקיבלתי מהוריי נותנ לי כוח להמשיכ בזירות שיש בהנ השפעה ומשמעות". , והר 50 היומ קנוטופ קי כבר בת בה לפני שהחלה לשמש ראש מערכ הא טרטגיה בבית הנשיא, היא הייתה ילדה קטנה מכפר מרווה באזור הה ררי שבצפונ אתיופיה, החמישית מבינ החלומות על 5 שבעה אחימ. בגיל "ירו למ" ועל עלייה לארצ הקודש החלו להתגשמ. "גרנו במקבצ של כמה כפרימ, לצד יהודימ ולא יהודימ, בתוכ עמק מוקפ הרימ ונופ מרהיב. בשבתות, כשהוריי חזרו מהמ גיד, בית הכנ ת, גמענו בשקיקה את ה יפורימ שלהמ על ירושלימ. המ יפרו שזו ארצ זבת חלב ודבש, שיש בה את בית המקדש ושהחיימ בה המ מעינ עולמ הבא. אני זוכרת שהאיומ הגדול ביותר עלי נו כילדימ היה שאמ לא נתנהג יפה, לא ייקחו אותנו לירושלימ. כל הזמנ האמנו וגדלנו בתחושה שאתיופיה זו רק תחנה בדרכ לישראל. מובנ שלא הכרנו באמת את ירושלימ, אבל היא הייתה החלומ ש ביבו נבנתה הזהות שלנו". השמועות על המ ע שבקרוב ייצא לדרכ החלו כבר להתרוצצ בינ היל דימ, וכשההורימ הכינו אותמ בחופזה באישונ לילה המ הבינו שאת הכפר שלהמ לא יראו שוב לעולמ. "ברגע שנוצרה הזדמנות, אבא ואמא שלי לא חשבו פעמיימ ולא הי ו להשאיר חיימ שלמימ מאחור. המ העירו אותנו ומיד התחלנו לצעוד". האח התינוק נפטר בדרך במשכ שנתיימ היא ומשפחתה המ צומצמת צעדו ועברו מכפר לכפר. המ שמרו על זהותמ היהודית ב וד, וגמ על יעדו ה ופי של המ ע. בדרכ נפטר אחיה התינוק, ולמרות האובדנ והקשיימ האחרימ, היא זוכרת אירוע גדול ובעל משמעות. "בעזרת ההבנה שאנחנו הולכימ ופ ופ לירושלימ, התגברנו על כל קושי. לא העזתי בכלל להתלוננ שאני רעבה, צמאה או עייפה. כי מי אני שא כנ חלומ של אלפיימ שנה?". כשמשפחתה של יגל הגיעה ופ ופ לדרומ ודנ, היא חייתה במשכ חמישה שבועות נו פימ תחת תנאימ קשימ ביותר במחנה פליטימ. מיהודי אתיופיה מתו ב ו 4,000 "כ דנ מרעב וממחלות. ההורימ שלי ני ו לשמור את זהותנו היהודית ב וד, ולמרות הרעב הגדול נמנעו ממאכלימ לא כשרימ או מחילול שבת". נחתה המשפחה 1983 בשבת חנוכה בישראל, ועברה למרכז הקליטה בנופ הגליל )אז נצרת עילית(. יגל ובני משפחתה חוו שמ את המשבר הרא שונ בארצ. "מחיי טבע עברנו לקובייה עמ קירות בתוכ בניינ, אבל מה שהכי הפתיע אותנו זה לראות שבישראל אנשימ לא שומרימ שבת. באתיופיה התכוננו לשבת מיומ שלישי, ודווקא כאנ - עולמ כמנהגו נוהג. אז התחל תי להבינ את המורכבות שיש במדינה הזו". כשנה וחצי לאחר שעלו נפטר אביה, ואמה גידלה את הילדימ לבדה. יגל נאבקה לא רק בקשיי השפה וב פערי התרבות, אלא גמ בדעות קדו מות ובבורוּת שהייתה מנת חלקמ של , שפ 80 רבימ בישראל של שנות ה גשו לראשונה יהודימ כהי עור. "לכל אורכ הדרכ היו מי שהטילו פק בי כולת שלי להצליח בגלל המוצא והמ ראה שלי. אבל אמא לא ויתרה לנו, והטמיעה בנו ערכימ שמלווימ אותי עד היומ". אילו ערכימ? "היא תמיד אמרה 'תחלמו רחוק, תגיעו רחוק'. כילדה, המשפט הזה הכעי אותי. זה מה שהיא ענתה לי כשהתלוננתי שאינ לי דברימ שיש לחברות שלי. אבל היא התעקשה שאמ אלמד ואשקיע, ב ופו של דבר אצליח. היא לימדה אותי שלא משנה איכ ה ביבה רואה אותי, אלא איכ אני רואה את עצמי. היא אמרה שאינ דבר שיכול לח ומ אותי". אחרי ש יימה את לימודיה באולפנה צביה בעפולה, החליטה יגל, בניגוד להלכ הרוח שהיה אז בציונות הדתית, בעזרת ההבנה שאנחנו הולכים סוף סוף לירושלים, התגברנו על כל קושי. לא העזתי בכלל להתלונן שאני רעבה, צמאה או עייפה. כי מי אני שאסכן חלום של אלפיים שנה? צילום: צביקה גולדשטיין