שביעי

03.07.2026 | י"ח בתמוז תשפ"ו | 07 גיליון | | 8 איילת שליסל | על השולחן יומ הולדת לפני כמה ימימ. האמת? זה גיל שבו אני חגגתי קצת מתלבטת אמ לומר את המ פר בקול רמ או לשמור אותו ...40 לעצמי. אתמ יודעימ איכ זה, משבר גיל ה . החגיגות האמיתיות שלי התחילו בככ שהבנות 41 אז ציינתי שלי כע ו עליי. הנ הרגישו, בצדק מבחינתנ, שאינ לי אפילו פנאי לעצור, לנשומ ולחגוג איתנ כמו שצריכ. המחשבה הרא שונית שעברה לי בראש באותו רגע הייתה כמעט אוטומטית - למה בכלל לעצור ולחגוג? ב כ הכל עברנו עוד שנה של עשייה, ברוכ ה', ויאללה, צריכ מיד לחזור לעבודה ולמשימות שממתינות. אבל אז נעצרתי לרגע וחשבתי שוב. ה תכלתי על השלב שבו אנחנו נמצאות בחיימ, כנשימ בציבור הדתי לאומי. מצד אחד, חשוב לנו להיות כל הזמנ בעשייה, בהתפתחות ובהתקדמות. מצד שני, הב י לעשייה הזו שונה לחלוטינ מהתפי ה הפ מיני טית הרדיקלית המוכרת בחוצ, זו שאומרת: קודמ א יימ את הלימודימ, אחר ככ אבנה קריירה, ורק אז, אמ זה יתאימ וי תדר, אביא ילדימ לעולמ. אנחנו, לעומת זאת, מאמינות שהצמיחה שלנו והכוח לצאת החוצה למרחב הציבורי מגיעימ דווקא מהבית והמשפחה. לא אשכח איכ באחד הראיונות שהענקתי לתקשורת הזרה באביתר, עמדתי על דרכ העפר מול עיתונאימ מרחבי העו למ. היו אלה ימי החופש הגדול, ותוכ כדי השידור אחת הבנות הקטנות שלי רצה אליי כדי להתפנק ולתפו קצת תשומת לב. אחת העיתונאיות שהגיעה מצרפת הביטה בי בתדהמה מוח לטת ושאלה: "מה, את נמצאת פה יחד עמ הילדימ?". חייכתי לפני שבועיימ עמדתי בטק יומ השמינית של בתי הבכורה, א תר. פתאומ הבנתי שעומדת מולי אישה קטנה שיוצאת לעו למ הגדול. ברגעימ כאלה אנחנו מ תכלות על הילדימ ותוהות אילו כלימ נתנו להמ להתמודדות עמ החיימ. כפי שהמשפחה היא העוגנ בחיימ האישיימ, ככ היא גמ בצי בוריימ. בעידנ שבו כל פוליטיקאי פותח ב"אני ואני", עשייה משמעותית באמת לא נמדדת בבודדימ - אלא בכוחו של ציבור שפועל יחד. החיבור שבינ הבית לעשייה הציבורית מחזיר אותנו במידה רבה לפרשת פנח שנקרא השבת. כשבנות צלופחד עמדו מול משה ותבעו נחלה כדי לשמר את המשכיות משפחתנ, הדרישה נראתה אישית ומקומית. חז"ל מגלימ שהמניע העמוק שלהנ נבע מאהבת הארצ ומ ראייה הי טורית לדורות. הנ לא חיכו באופנ פ יבי שאולי מי שהו בהנהגה יחשוב על מקרה כשלהנ, אלא לקחו יוזמה והוכיחו שכשנשימ פועלות מתוכ החיבור השורשי לבית, לארצ ולהמשכ עמ ישראל, הנ מ וגלות להניע מהלכימ עצומימ. מול המשימות הציבוריות הניצבות לפתחנו, ,41 בגיל אני מבינה שהתשובה נמצאת בדיוק שמ. הכוח שלנו לבנות את הארצ שואב את עוצמתו מהרגעימ הקטנימ בבית. כשכל הבתימ מתחברימ יחד ומניחימ בצד את ה"אני", אנחנו זוכות - כמו בנות צלופחד - לקחת חלק בבניית הנחלה של עמ ישראל כולו. • ayeletsbrpr@gmail.com ועניתי לה בפשטות: "ברור. המ חלק בלתי נפרד מהמשפחה, וזה חלק מהחינוכ ומהערכימ שאנחנו מעניקימ להמ". הציבורית לפעמימ נראית זוהרת מבחוצ, אי אף שהעשייה אפשר להתעלמ מהמורכבות והקשיימ היומיומיימ. בכל יומ מחדש אנחנו נדרשות לעשות בחירות קשות: להגיע למ יבה בכיתה של הילדה או להשתתפ בדיונ ציבורי מכריע? להישאר בבית עמ הילדה החולה, או לתת לה מנת נורופנ ולרוצ לשטח? האתגר הגדול ביותר הוא פשוט להתפלל לקב"ה שנזכה לעשות את הבחירה הנכונה. עמדתי באביתר מול המצלמות. זה היה בחופש הגדול, ואחת הבנות הקטנות שלי רצה אליי כדי להתפנק. עיתונאית צרפתייה נדמה ושאלה: "מה, את פה עם הילדים?" בחירות מעצבות