שביעי

לעבוד במשימה הבלתי אפש קשה רית שבה כולמ צריכימ לראות את כולמ כל הזמנ, בטח במדינה כמו שלנו. הייתי רוצה שנלמד לתקנ ממקומ של חו נ ועו צמה ולא של תחרות מי יותר מ כנ. בשבוע שעבר אחותי התחתנה עמ אח שכול. שתי משפחות שכולות התאח דו, ויצא לי לראות, אולי הכי מקרוב אי פעמ, את מבטמ של הורימ שכו לימ שעומדימ בחופת בנ אחד, כשעל פניהמ ח רונמ של בנ אחר. ככה זה בשמחות, הנ הכי כואבות. בקהל עמדה עוד אמ שכולה, שדרכ העיניימ אפשר היה לראות את הראש שלה חושב על ככ שהיא לעולמ לא תזכה לעמוד בחופת בנה שנפל. לפעמימ, הכאב הפרטי שלי נראה לי כמו יכה על תמונה. קשה מאוד לה תרחק מעט ולראות אחרימ. צריכ הרבה זמנ והרבה חו נ כדי לעשות זאת ולהגיד שהכאב שלי או שלכ מ פיק חשוב כדי להניח אותו בצד רגע, ולראות גמ את כאבו של האחר. כתהליכ שבא מבפנימ אל החוצ, ולא מפו ט בפיי בוק אל הפנימ. • Renana0584@gmail.com שהיה לי קשה אחד הטרנדים לעכל במהלכ המלחמה, ו ליחה שאני קוראת לזה טרנד, היה הפו טימ שביקשו לראות ולהיראות. למה הכוונה? כשעלה פו ט של אשת מילואימ, ביקשו לראות גמ את הגרושות מאנשי מילואימ. כשע לה פו ט של אלמנה, ביקשו לראות גמ את הרווקות. אחימ מול הורימ, אמהות מול אלמנות, שכול לאומי מול שכול אזרחי, שכול טרי מול שכול עתיק, כל אחד ואחת ביקשו שיראו אותמ. נכונ יש את נשות הקבע שקופצות בכל פעמ שמדברימ על נשות המילואימ, ומיד מדגישות "ומה עמ הקבע"? אז כזה. לי חה, אני אשת קבע, אז מותר לי להגיד את זה. אני מרגישה שזה מחליש אותי, שזאת גישה קורבנית, הרי ברור שקוד קופונ לנשות המילואימ מתייח גמ לנ שות קבע ושהמונח "אשת מילואימניק" הפכ למטבע לשונ. וברור שיש כמה עוולות גדולות מאוד באיפה ואיפה בינ הטבות המילואימניקימ ואנשי הקבע. איכ מועילה לי הה תכלות ועדיין, הזאת שבכל פעמ דווקא אותי לא ראו? כי אני אשת קבע ולא מילואימ, כי אני יתומה ותיקה ולא טרייה, כי אני יתומת פיגוע טרור ולא של חלל צה"ל. בכנות, נראה לי שזו תכונה מאוד נשית - לדאוג שיראו אותנו כל הזמנ, ממש כמשימת חיימ. לא ראיתי גל פו טימ של גברימ ג'ובניקימ, לדוגמה, שמבקשימ שיראו אותמ כמו שרואימ לוחמימ. או פו טימ של אבות שכולימ שמוחימ על ככ שההתייח ות הטבעית היא לכאבה של האמ השכולה. יש משהו בריא בתכונה של גברימ לראות את עצממ כשווימ, בלי שומ פי דבק מה ביבה. יש עוולות טבעיות שח שוב לשימ עליהנ את האצבע. אשת פצוע כתבה השבוע שהיא ובנ זוגה כבר לא מוזמנימ לאירועי הוקרה לאנשי המי לואימ, והאיש שלה כבר לא במילואימ כי הוא משותק בשתי הרגליימ. למה הוא משותק? בגלל המילואימ. וזה לא משהו שיעבור אי פעמ. הפו ט שלה נגע לליבי דווקא כי הוא בא לתקנ, ולא בא רק במטרה להיות נראית. היא יודעת שבמחוזות אחרימ המ נראימ. להבדיל, יש את דרת ההנחיות איכ ני גשימ למשפחה שכולה, לא להגיד ולא לחבק. הרי גמ ככה קשה לגשת, והתוצאה בעיניי היא שמרוב הנחיות מה לא לעשות, גמ אני לא הייתי מעיזה לטעות. נכון יש את נשות הקבע שקופצות בכל פעם שמדברים על נשות המילואים, ומיד מדגישות "ומה עם הקבע"? אז סליחה, אני אשת קבע ומותר לי להגיד שזאת גישה קורבנית טרנד הלראות והלהיראות רננה מאיר כהן | דל"פ Shutterstock איור: