שביעי

12.06.2026 | כ"ז בסיוון תשפ"ו | 04 גיליון | | 4 שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי מישהו מכמ מצליח לקרוא את הכות רת הזו בלי שהמילימ יהדהדו לו בראש, בקצב שכולנו מכירימ? גמ אני לא! והדבר החמור באמת הוא, שהנ פשוט תקועות אצלי בלופימ חוזרימ כבר תקופה ארוכה. מה שאולי יפתיע אתכמ זה שהנ לא שמ מה יבות שאתמ מכירימ. ממש לא. הנ לא עולות אצלי בהקשר ליריבימ פולי טיימ או בוחרימ. להפכ. הנ צפות דווקא בכל פעמ שאני חושבת על ידידימ, ועל אלה שת מיד היו לצידנו. האנשימ שבמשכ שנימ לא שאלו אמ לתמוכ בישראל, אלא רק איכ לע שות את זה. את מי שלא אוהב את ישראל למדנו להכיר מזמנ. בינינו, זה לא אתגר מורכב במיוחד. לא קשה לזהות מרחוק את השלטימ המוגזמימ, ה י מאות הממוחזרות והביטחונ המופרז, שמגיע בלי אחריות מעשית. לזה כבר פיתחנו מערכי ה ברה, משלחות ונאומימ עמ המי )חו נ( במינונ שקצת יצא Resilience לה משליטה. מה שמטריד אותי זה אלה שכנ אוהבימ את ישראל. האנשימ שמ בירימ אותנו כשאנחנו לא בחדר. הקהילות שמתגיי ות עבורנו גמ כשהמציאות מורכבת והכותרות לא מחמיאות. המשקיעימ שמאמינימ ב טארטאפ ניישנ, התורמימ שלא מחפשימ מדינה מושלמת, אלא חברה ששווה לחזק. אני מודאגת, כי ה כנה מתחילה כשהאנשימ שאוהבימ אותכ לוקחימ צעד אחורה. וזה לא קורה בהצהרה או בחרמ. זה מתחיל במשפט שנזרק לחלל ואומר הכל: "אנחנו עוצרימ רגע עד שנראה לאנ אתמ הולכימ". ויש גמ את המבט הזה, רגע לפני שעולה השאלה שהמ באמת רוצימ לשאול: "את חושבת שהחברה הישראלית עוד זוכרת מה מחזיק אותה יחד?". מכאנ כבר אי אפשר שלא להרגיש את השינוי בגישה: את הירידה במ פר השיחות, הפגישות והיוזמות. את ההפחתה בהזמנות. את ה דק באמונ. את התרופפות הזיקה. וזה לא שהמ הפ יקו לאהוב את ישראל. המ פשוט חוששימ לאבד את ה יבה שבגללה התאהבו בה מלכתחילה. • זו לא תופעה שולית. העולמ מצוי במשבר אמונ. במו דות, במנהיגות, בתקשורת. אנשימ מחפשימ עוגנימ, בזמנ שכל עובדה הופכת לוויכוח וכל מחלוקת הופכת לזהות. ובמציאות הזאת, ישראל נבחנת לא רק כמדינה. היא נב חנת כחברה. האנשימ שמביטימ בנו מהצד אינמ מח פשימ שלמות. המ מחפשימ ימנימ של תקווה. המ רוצימ לראות שאנחנו זוכרימ שהרעיונ שבגללו הוקמה המדינה הזו גדול מכל ממשלה, מכל מפלגה ומכל מחלוקת. עבורמ ישראל מעולמ לא הייתה רק מדינה. היא הייתה הבטחה. מדינה שהיא בית חדש לעמ עתיק, שהצ ליח לעשות את הבלתי אפשרי: לחזור הביתה, לבנות דמוקרטיה, להקימ כלכלה מצליחה, ולעשות את זה תוכ כדי ויכוחימ על הכל, כל הדרכ. פעמ זה היה חלק מהק מ שלנו. היומ זה כבר חלק מהאחריות שלנו. התמיכה בישראל לא יכולה להישענ רק על נו טלגיה, פחד או תחושת אשמה הי טורית. היא חייבת להישענ על משהו עמוק יותר: ער כימ, ערבות הדדית ומנהיגות שמבינה שניצחונ פוליטי הוא לא תחליפ לבניית אמונ. אז כנ, המ מפחדימ. ואולי הגיע הזמנ שנ פחד גמ אנחנו. לא רק מפני האויבימ שלנו. אלא מפני האפשרות שיש מצב שגמ אמ ננצח בכל הקרבות, נאבד בדרכ את האנשימ שבחרו להאמינ בנו. כי ב ופו של דבר, עתידה של ישראל לא ייקבע רק בגבולות שעליהמ היא תגנ, אלא גמ בערכימ שעליהמ היא תבחר להגנ. השאלה החשובה באמת היא לא אמ העולמ ימשיכ להאמינ בישראל - אלא האמ אנחנו עושימ מ פיק, כדי להמשיכ להיות ראויימ • לאמונ הזה. Shirielgavish@gmail.com התמיכה בישראל לא יכולה להישען רק על נוסטלגיה, פחד או תחושת אשמה היסטורית, אלא על משהו עמוק יותר: ערכים, ערבות הדדית ומנהיגות שמבינה שניצחון פוליטי הוא לא תחליף לאמון Shutterstock צילום: הם מ־פ־ח־ד־י־ם