שביעי

05.06.2026 | כ' בסיון תשפ"ו | 03 גיליון | | 6 הנכונ, אבל מחיר הרווח המשני היה להפ יק להיות יתומימ. כלומר, ברור שאנחנו עדיינ יתומימ, אבל מתישהו זה נהיה פחות רלוונטי להגיע לאירועימ, מחנות קיצ, אייפונימ וכל טובות ההנאה שיש ליתומימ שנשארימ יתומימ ולא מתקדמימ למשפחה נורמטיבית. ההנאה הרגעית הזו, אמ אפשר לקרוא לה ככ, אינה משתלמת בטווח הארוכ. היא לא נותנת תשואה מ פיק יפה. הנושא האחרונ הוא ההיררכיה בשכול לאומי. לא נעימ לדבר על זה בכלל. בינ פיגועימ למלחמות, בינ אלמנות להורימ באוקטובר ואחריו למה 7 לאחימ, בינ שהיה לפני. בכנות רבה אגיד שנוח לי להיות בינ הוותיקימ שהשכול שלהמ מעלה מעט אבק. אלה שמשלבימ ידיימ בהתנשאות, וכבר יודעימ להגיד שעוד יהיה טוב. שהכאב יהיה נצחי, אבל החיימ יגדלו לממדימ גדולימ בהרבה. מדי פעמ אני צופה בהלוויות הנופ לימ, בעיקר אלה שהיו אבות, ובא לי לתפו שמ ילד ילד ולהגיד לו: שומע? עוד יהיו לכ חיימ יפימ וטובימ, כאלה שתצטרכ לצבוט את עצמכ בכל בוקר מחדש כדי להרגיש קצת יתומ! • Renana0584@gmail.com חברה הקפיצה בשבוע שעבר אותי הביתה, מאזור ירושלימ לרמת גנ. וכמה היא חברה אמיתית? זה היה ביומ חמישי אחר הצהריימ, בזמנ הפגנה של הפלג הירושלמי. זאת חברה! בדרכ הייתה לנו שיחת עומק, שה תחילה בזה שהיא התלבטה אמ לשאול אותי משהו ואז חזרה בה. מה שכמובנ גרמ לי לאיימ עליה שתשאל מיד. היא יפרה שאחיה התאלמנ זמנ קצר לפני המלחמה, ואחר ככ נהייתה לו הקלה גדולה על ככ שהוא לא נושא את המשא של השכול לבד. היא שאלה אמ גמ לי הייתה הקלה. ובכנ, הקלה זו לא מילה. עוד לפני שידענו מה ממדי הטבח ומה קורה בעוטפ, דבר אחד ידעתי: המלחמה הפרטית שלי היא כבר לא פרטית. כולמ מפוחדימ, והפחדימ שהיו עד אותה שעה רק אצלי בראש - נמצאימ עכשיו אצל כולמ. וכשכולמ נושאימ בנטל, אז הוא פחות כבד לאדמ אחד שמרגיש בודד. מאז, במשכ שנתיימ וחצי, אני חשה הקלה גדולה במובנימ רבימ. בכל פעמ שאני הולכת ברחוב ואינ פועלימ פל טינימ, או בכל מעבר מיומ הזיכרונ ליומ העצמאות כשאני יודעת שהעצב הוא לא מנת חלקי בלבד. וככ, דיבר נו על דברימ שלא טריוויאלי לומר על שכול. הראשונ: אני לא מיוחדת, והשכול לא הפכ אותי לכזאת. אחד האירועימ המכוננימ ביותר ש ייעו לי יותר מכל דבר בעולמ היה המפגש הראשונ שלי עמ המורה לנהיגה שאצלו למדתי בתקופת הפיגוע. מיד אחרי השבעה קבעתי שי עור נו פ, ואותו מורה שגר ביישוב שכנ ולימד גמ את אמא שלי, לא אמר מילה, מעבר ל"שלומ" ו" עי". את הח ד הזה אני זוכרת לו עד היומ. הוא היה האדמ היחיד שנתנ לי את המקומ להיות רגילה, בלי המשא הכבד שנו פ עליי. זה הכינ אותי היטב לימימ הנורמ ליימ שבהמשכ, בבנק או בדואר, במו כ או ב ופר: אני אדמ רגיל בינ המונ אנשימ רגילימ, שכל אחד נושא על גבו תיק אחר. ליתומי פעולות איבה יש יבה לגי טימית להיות מיוחדימ, אבל האמת היא שמעולמ לא ראיתי בזה דבר בריא ששווה לשמר. מה שמוביל לנושא הלא מדובר הנו פ והוא להיפרד מ"הרווח המשני" כשבוחרימ להמשיכ בחיימ. אפ אחד לא שאל אותנו, והיה ברור לנו מאליו שאבא שלי יתחתנ ושזה הדבר לא נעים לדבר על ההיררכיה. בין פיגועים למלחמות, בין אלמנות 7 להורים לאחים, בין באוקטובר ואחריו למה שהיה לפני. נוח לי להיות בין הוותיקים שהשכול שלהם מעלה מעט אבק דברים שצריך להגיד על שכול רננה מאיר כהן | דל"פ Shutterstock צילום: