שביעי

09.10.2026 | כ"ח בתשרי תשפ"ז | 20 גיליון | | 6 אני אתחיל הפעמ מה ופ. כי לרוב אנחנו פוגשימ גבורה כשה ופ כבר ידוע, וגמ כי יניב, א פ וכל מי שפעלו בטי ת פליי דובאי עשו את זה לפני שידעו את ופ ה יפור שלהמ. לפני שזכו להכרה ולמחמאות, לפני שמשהו הבטיח שהמ יצליחו. ברגע אחד המ עשו הרבה מעבר למה שחשבו שיתבקשו לעשות, בזמנ שבחרו את המושב בטי ה. לכנ, אחרי ההתרגשות, כדאי דווקא להתע כב על השנייה שלפני. השנייה שבה אדמ מבינ שמשהו חייב להיעשות, ועדיינ מקווה שמישהו אחר יעשה אותו. מי למשל? הרשות המו מכת, הגורמ המקצועי, האחראי במשמרת. או לפ עמימ פשוט האיש בכי א ה מוכ. כולמ בונימ עליו. גמ הוא, אגב, בונה על מישהו. אחר ממנו. מאז האירוע לא עוזבת אותי המחשבה, עד כמה הביטוי "היה נכונ" הפכ במציאות של כו לנו להרבה יותר מעוד י מה קלישאתית של תנועת נוער. בואו, בישראל זו כמעט הנחיה לאזרח. היה נכונ לאזעקה באמצע הארוחה. היה נכונ לכוננות במרחק שיחת טלפונ להקפצה, ובאופנ כללי - היה נכונ לשינוי בתוכניות. בכולנ. לא משנה אמ מדובר בכאלה שקשורות למשפחה, לעבודה או לחופשה. כי למדנו שהעובדה שע לית על המטו , כבר לא מבטיחה בהכרח שגמ תרד ממנו. לפחות לא כמו שתיכננת. היה נכונ מחייב גמ לעשות את הדבר הנכונ. כמה קל לחבר בינ שתי המשמעויות אחרי שה מטו נחת. כמה קשה להחזיק בשתיהנ כשהכול עדיינ באוויר. זה גמ ה יפור שכדאי שהעולמ יכיר: יפור על ישראלימ שמרגישימ אחריות לחיי האנשימ ש ביבמ. מעשה כזה עשוי להגיע למקומות ששומ קמפיינ ה ברה אינו מגיע אליהמ, דווקא משומ שאיש לא קמ כדי לשפר את תדמית יש ראל. הוא קמ כדי להציל אנשימ. • בתוכ הגאווה יש גמ מקומ לביקורת. בשלוש השנימ האחרונות פיתחנו הרגל לקבל כמעט כמובנת מאליה את הדרישה מאזרחימ להיות מו באוקטובר, 7 כנימ לחלצ את המצב. ראינו זאת ב ואנחנו רואימ את זה מאז, שוב ושוב, אצל אנשי המילואימ. אזרחימ שגבורתמ ראויה להערכה - אבל ההישענות עליה מחייבת חקירה. לצד ההתפעלות מאומצ הרוח והתושייה, צריכ להתעקש ולשאול על מי מוטלת האחריות למנוע את ה כנה מלכתחילה. אז איפה כל זה פוגש אותנו ברמה האישית? בהבנה שאומצ נחוצ גמ כשה כנה לא תופ ת כותרות, אלא פשוט כשמגיעימ להכרה ש"אי אפשר להמשיכ ככה יותר". במשבר חריפ - הרגע הזה נכפה עלינו. בחיימ הרגילימ - אפשר לדחות אותו במשכ שנימ. כי גמ החיימ הרגילימ שלנו עלולימ להיחטפ: על ידי קשר שמצטמצמ ביב הפחד להישאר לבד, עבודה שאיבדנו בה את עצמנו, כע שמשתלט עלינו. רק ששמ אינ אות מצוקה ושומ נורת חירומ לא נדלקת באמצע המצח. יש רק יומנ מלא וה בר משכנע למה עכשיו זה לא הזמנ לעשות משהו. אנחנו מחכימ ליניב השרברב הפרטי שיבוא לתקנ, אבל לפעמימ החילוצ מתחיל אצלנו. ביכולת שלנו להציב גבולות, לשנות החלטה, לבקש עזרה. לדעת גמ מתי דרוש אדמ מקצועי יותר. היה נכונ הוא ציווי תובעני: להתכוננ, להעז, להפעיל שיקול דעת ולהיות מוכנ לבדוק אחר ככ אמ צדקת. כי האומצ לקומ, אולי יציל את הרגע. אבל האומצ ללמוד ממנו - יציל את • הרגע הבא. Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי הסיפור של יניב, אסף והאחרים הוא סיפור על ישראלים שמרגישים אחריות לחיי מי שסביבם. איש מהם לא קם כדי לשפר את תדמית ישראל, אלא כדי להציל אנשים 90 צילום: ג'מאל עוואד, פלאש היה נכון