שביעי

09.10.2026 | כ"ח בתשרי תשפ"ז | 20 גיליון | | 12 תימ דתיימ. השכול לוקח ממכ את הכוח לעבוד במה שלא מחיה אותכ. כל המשאבימ מופנימ להתמודד עמ השבר". כשהיא מתארת את השינוי, חצי חיוכ מפציע בפניה. "מהבית שהיה הכי חרד"לי קלא י, לפי ה פר, כזה שחו"ל היה בו מוקצה, פתאומ אנ חנו מוצאימ את עצמנו לא מעט בינ העננימ. הלו"ז שלנו נע ב’חוגי רג שות’. פעמ הייתי אישה של בית, כבי ות, מטבח, עבודה, ועכשיו אני במטו ימ, בהרצאות, ב אפ על נהר, בהידרותרפיה. "ביומ הזיכרונ הראשונ ברחנו לק פרי ינ. לא יכולנו להישאר בבית. חברה שבתה חלתה ב רטנ אמרה לי 'במצבימ לא נורמליימ יש פתרונות לא נורמליימ'. אנחנו בטיפול נמרצ, צריכימ אקמו. המפה הקודמת פשוט לא רלוונטית”. מה בעצמ קורה לכמ כמשפחה? "אנחנו צריכימ לבנות הכול מחדש. זוגיות חדשה, משפחה חדשה, ללוות כל ילד במה שהוא עובר. יש פה גיל התבגרות שמעורב בטראומה ובשכול. רק במ ע שעשינו הבנתי שאני באבל טראומטי, ושנפגעו הרבה אזורי חו נ. אבל הבשורה הגדולה היא שאפשר לטפל בזה". איכ מטפלימ בשכול? "הקב"ה ברא שבר, אבל ברא גמ הרבה רפואות זמינות - ברמת הגופ, מהלכימ גדולימ מאיתנו, אבל אני לא יכולה לשיר ול פר יפורי צדיקימ כמו פעמ. נ לא קרה לנו. יש שבר, וזה לא ותר אמונה. "אחרי שאחי נפטר ראיתי רק שבר; ב יפור של תפארת ידעתי שיש גמ תקומה, שנחדד ונרפא את המשפחה, שלה". DNA גמ אמ זה משנה את ה הילדים לא רוצים ניתוק אחד הנושאימ הקרובימ לליבה של שרית הוא ליווי הורימ לילדימ דתיימ שנמצאימ במ ע של חיפוש, נושא שקיבל עבורה משמעות עמוקה מאז רצח בתה. "אני יודעת שרבימ עברו אובדנ ונמצאימ בחושכ, אבל יש כלימ שי כולימ להציל משפחות. העולמ מבקש יותר חמלה, אמפתיה ודיבור רכ. הבנתי ברגש את מה שידעתי קודמ בשכל: לילד שלכ יש מ ע משלו. הדור שלנו היה 'חייב', 'מוכרח' ו'צריכ'. הדור הזה מדבר בשפה של עונג, בחירה ורצונ. המ רוצימ לעשות עמ הלב, עמ חיבור, ובעיניי זו עבודת ה' ממש". מה תפקיד ההורימ במ ע הזה? "לבנות קשר עמ עיניימ בורקות, ולא מאוכזבות או שיפוטיות. כשהילד מרגיש שאתה רק רוצה תמונה שנו חה לכ, הוא נ גר. העבודה שלנו היא בלנות, תפילה ואמונה בנשמה שלהמ ובמה שנטענו בהמ". שרית מנ ה להמשיכ ולהכיר את בתה דרכ המ ע הזה. "תפארת הייתה נשמה שחיפשה דרכ. היא חיפשה "נשמה שחיפשה דרך". תפארת לפידות ז"ל צילום: ראשית לפידות תשובה שתניח את דעתה, כדי לבחור בגיר א דינקותא שאהבה. לאורה, אני שואלת את עצמי אמ אני מביאה את כל הבשורה שלי, או שבחרתי לנוח על המטפחת שעל ראשי". חלק מעיבוד השינוי עבר במ ע שורשימ משפחתי במרוקו, שאליו יצאה שרית עמ אחיה ואחותה. "זה היה שמ קוד לרחמ, משהו שמחזיק ועוטפ אותכ. במשכ עשרה ימימ נ ענו, דיברנו על הילדות ועל הבית שעיצב אותנו, וגילינו אחד אצל השני חלקימ שלא הכרנו. למדתי שמ לה תחבר למורשת שהועברה בשירה וב פיוט". שוב חו"ל... "אני עדיינ מ וכ כת עמ היציאה מהארצ. זו הייתה שבירה של ערכ שפעמ חשבתי שהוא מיותר. אבל גי ליתי שלפעמימ צריכ לצאת החוצה מהמעבדה, כדי לעשות ניתוק ולחזור עמ כלימ. שבתי ממרוקו עמ תחושת מ וגלות והבנה שאני יכולה הרבה יותר". השבוע ציינה המשפחה את האזכרה לתפארת. על ההזמנה נכתב משפט משיר שהוקדש לה: "בערוב ימיי שמיי המפוארימ יעיזו כמה העזתי להיות". שרית עוצרת. "מבחינתי זה הבית שלי, וזה מה שאני מבקשת. לא לחזור לבית שהיה, לא למחוק את הכאב, ולא להעמיד פנימ שהכל אותו דבר - אלא לבנות, לאט, מפה חדשה. כזו שבה תפארת איננה נוכחת בגופ, אבל נוכחת בכל מה שהמשפחה מעֵזָה • להיות". המגע, התנועה והכתיבה. יער וימ אלה דברימ שבכוחמ לרפא. הכאב נרשמ בגופ, ואני לומדת לזהות מה עושה לי טוב ולצמוח משמ". ומה קורה לאמונה בתוכ כל זה? "אני מבינה למה רש"י אומר על יעקב שנ תלקה ממנו רוח הקודש כשיו פ נעדר. הבית והחג השתנו. לא כי את לא מאמינה. ברור לי שיש ״הכאב נשאר״ יש כלים שיכולים להציל משפחות. הדור שלנו היה 'חייב', 'מוכרח' ו'צריך'. הדור הזה רוצה לעשות עם הלב, עם חיבור, וההורים צריכים לבנות את הקשר עם עיניים בורקות ולא מאוכזבות או שיפוטיות <