שביעי

שירה ורינה ה טוֹרי של מה שמתרחשת ברשת לשליחת חומרים למדור shiraandrinagarden@gmail.com @ shirabarlev_amram בשביל איזשהו פרויקט שאני עובדת עליו לאחרונה, פתחתי את היומנימ שלי שכתבתי . אני זוכרת 20 מכיתה ו' ועד בערכ גיל את עצמי יושבת בלילות וכותבת בו לחבר הנאמנ הזה שמקבל אותי כמו שאני, שאני לא צריכה לה תיר ממנו כלומ, שלא שופט אותי, שלא מקטינ את ההתמודדות שלי, גמ ברנ דנקר )כנ, הנה, 12 אמ זה להתאהב בגיל אמרתי את זה בקול(. ישבתי בבית קפה בחוצ בצהרי היומ, זה היה יומ שימשי ונעימ. תוכ כדי שאני חצי קוראת חצי אוכלת מעוגת הגזר שלצידי, כמה דקות, אני מוצאת את עצמי מוצפת ומתמלאת דמעות. אני לא יודעת לה ביר במילימ את התחושה הזאת של לקרוא את עצמכ הקטנה, שמתמודדת עמ חו ר ביטחונ, בדידות, קנאה ועוד כל מה שבנות העשרה מתמודדות מולו. רק רציתי לחבק חזק ולהגיד: "את מותק, את ממש ב דר וכל ככ טובה כמו שאת. עוד תגיעי רחוק ותצליחי בעזרת ה'". פתחתי תיבה ב טורי ושאלתי בנות מה הנ היו אומרות לילדה הקטנה שהנ היו. שתי התשובות שהכי חזרו על עצמנ באופנ גורפ היו "את טובה ואהובה" ו"את תצליחי". בעוד חודש מהיומ נעבור דירה. זה לא משהו שתוכננ מראש, זה הפתיע גמ אותנו. אפילו רק לפני קצת יותר מחצי שנה עיצבנו מחדש את הבית. אבל כשמשהו מרגיש נכונ - מרגישימ אותו בכל הגופ. שנימ גרימ בפתח תקווה, 4 אנחנו כבר ותמיד חשבנו שכשנהיה גדולימ נעבור ליישוב, והרגע הזה לא ממש הגיע, שנה אחרי שנה. עד המלחמה האחרונה עמ איראנ. פתאומ נהיה לנו חנוק בעיר. חנוק בבניינ. היינו חייבימ מרחב והרגשנו את זה בעצמות. ליבי הגדולה שלנו עולה לכיתה א', ופתאומ הבנו שזה הזמנ. אזרנו הרבה אומצ ויצאנו לחיפושימ אחר המקומ הבא. זה כמובנ מגיע עמ המונ חששות, אחרי שנימ בעיר לעבור ליישוב זה שונה. וגמ מבחינה חברתית - עולות המונ שאלות: האמ נמצא את עצמנו? האמ יהיה לנו טוב? ועמ כל החששות, יש לנו גמ תחושה עמוקה שאנחנו עושימ את הדבר הנכונ. Here we - בהתרגשות גדולה, שומרונ !come חני ריצ שיתפה פו ט שבו היא מ פרת ימי 100 שבעלה אביחי )שוב( נקרא ל מילואימ. היא העלתה את הכאב שהרבה מאיתנו מרגישות ומרגישימ מול בבימ ארוכימ ובלתי נגמרימ. גמ שתינו נשות מילואימ, וגמ אנחנו יומ, 100 )שירה ותמיר( קיבלנו צו נו פ של וככ יוצא שזו השנה השלישית ברציפות שתמיר לא יהיה בבית בחגימ. אנחנו נחזור ונגיד שנתייצב גמ הפעמ, אבל מ בב ל בב הלב נהיה כבד יותר ותחושת השליחות הולכת ונשחקת. אנחנו צריכות וצריכימ שכל מי שיכול יישא בנטל, כי המחירימ האישיימ רק הולכימ וגוברימ. נ יימ בברכת שלומ עולמי, ושלפחות ימשיכו להטעינ לנו את הפייטר. עמ ישראל חי. @ haniiii_rich @ rinahalevi 29.05.2026 | י״ג בסיוון תשפ"ו | 02 גיליון | | 18