שביעי

25.09.2026 | ערב סוכות תשפ"ז | 19 גיליון | | 6 באותמ רגעימ התגעגעתי הביתה, אבל מה זה התגעגעתי. דמיינתי את כולמ בבית יושבימ ביב השולחנ ואנ חנו פה, רעבות ועייפות, אצל משפחה זרה שמדברת בינה לבינ עצמה בשפה זרה. ואז החברה אמרה לי: "איזה מזל שאנחנו לא צריכות את הטובות של אפ אחד? יש לנו בית". איפשהו בעולמ יש לכ בית. גמ אמ את לא לידו פיזית ברגע זה, הוא קיימ. וחשבתי על כל אותנ רווקות שעדיינ לא זכו להרגיש מה הוא בית, ולי יש. מה אכפת לי איפה הוא? יש לי בית. מל חמה באיראנ? יש לי בית. שבת בב י ? יעבור, יש לי בית. לא ראיתי את היל דימ כבר כמה ימימ? לא נורא, תכפ אני בבית. אמרתי כמה טיפימ, אבל כבר אינ מקומ. שנזכה להרגיש בביתו של הקב"ה כבביתנו האמיתי. תחת כנפי השכינה, שמ הכי בנוח שאפשר. ואמ שכחת משהו על הפלטה או שיורד עליכ קצת גשמ? לא נורא, התנאימ הפיזיימ זה לא עיקר הבית. • Renana0584@gmail.com את הכי אוהבת, ולמה זה איזה חג וכות? אחחח איזה חג זה, לוקח בפער את כל האחרימ ואני אוכיח לכנ. באופנ מאוד מבדר, בדיוק אינ לנו בית. עזבנו את רמת גנ אחרי כמעט עשור, אבל טרמ קיבלנו מפתח לבית הבא, בית מטריפ עמ נופ לבקעת ערד. אז בדיוק עכשיו דירת ארעי באה לי בטוב. בתור מזל בתולה חולת שליטה, קרקע, יציבות וכל המילימ הנרדפות, אינ שומ יבה שאעדיפ את וכות. כמו לא מעט נשימ, אולי אפילו כולנ, אני שונאת לעזוב את הבית, גמ אמ למעט זמנ. הבית זה לא תמיד הבית הפיזי, אלא הציוד שלי, ההרגלימ שלי, הדב רימ המוכרימ שמזכירימ לי שיש לי בית ויציבות בחיימ. בראש השנה היינו בב י של בעלי, כמו בכל חג בשנה האחרונה. אינ דבר שהוא פחות בית מאשר הקרוואנימ של צה"ל, כשהכל חול או בוצ, ואת מת קלחת בכפכפימ ונזהרת מלגעת בקי רות. אבל ב דר, התרגלתי, ידעתי לאנ אני מגיעה. מה יטריפ אותי? אמ אגלה ששכחתי את הכרית שלי. באותו רגע זה הבית, ושמ הבית טמונ. לא מעט נשימ קוראות את זה וחוש בות על הבית של עצמנ, שהנ לא מרגי שות בו בבית מהיומ שגרו בו, או חלק מקהילה שזרה להנ למרות שהנ גרות בה שנימ רבות. ואולי זה ה יפור של וכות: בית הוא לא רק ארבעה קירות, אלא מה שאת יוצקת לתוכו, ומי שהוא נעשה עבורכ. מכירות את ה טטי טיקה הזאת שרוב התאונות קורות ב ביבת הבית, כי שמ אנחנו נוטימ לשחרר ולהרפות? אז זה הדבר הזה שעושה לכ רפיונ בתוכ מציאות שהיא לא תמיד הבית. • מפה לשמ, עמ השנימ, המרחק מההורימ והנ יעות האינ ופיות לב י , א פתי לי כמה טיפימ לרגעימ שבהמ את מרגישה שאת ממש לא בבית. לפני כמה שנימ הייתי עמ חברה בחו"ל והתארחנו אצל משפחה שבואו נגיד, כמה עשירה - ככה ח רת טעמ בהכל. בעיקר באוכל. ישבנו ב עודת שבת והעברנו לטימ מאחת לשנייה בלי לגעת בכלומ. עודה עשירה, והכל עמ טעמ שה' ישמור. בראש השנה היינו בבסיס של בעלי, ואין דבר פחות ביתי מהקרוואנים של צה"ל. אבל בסדר, התרגלתי. מה יטריף אותי? אם אגלה ששכחתי את הכרית שלי. באותו רגע, שם הבית טמון בית חלומותיי רננה מאיר כהן | דל"פ 90 צילום: הדס פרוש, פלאש