שביעי

11.09.2026 | ערב ראש השנה תשפ"ז | 17 גיליון | | 6 לא הרבה יודעימ שניחנתי בכישרונ מאוד פציפי: אני יודעת לזהות מתי הקיצ נגמר. אנשימ מרימימ גבה כשאני מכריזה כבר באמצע אוגו ט ש"זהו, ה תיו כבר כאנ", אבל למזלי יש לי חצב פרטי בגינה, שמק פיד להופיע יומ יומיימ אחרי ול פק לי אישור רשמי מהטבע. שנימ שאני מעלה ל טורי תמו נה מ ורתית שהוא מככב בה, וכל מי שפיקפק בי נאלצ לכתוב בתגובות שצדקתי, או לרפרפ על העמוד בלי להגיב, שזו הדרכ המודרנית להודות בטעות. בתור גרופית של הקיצ, הפרידה ממנו מור כבת לי. לא רק בגלל הימימ שמתקצרימ, הפי רות שנעלמימ והחופשות המשפחתיות שחלפו והחזירו אותנו לריב בנופ הרגיל. זו פשוט הכני ה של חודש אלול ישירות לתוכ החופש הגדול שמשפיעה לי ישירות על מצב הרוח, ובהתאמ גמ על רמת המתח הפנימי שמתחיל להצטבר אצלי בגופ. אני מאלה שצמד המילימ "תקופת מבחנימ" גורמ להנ לדופק מואצ, גמ שנימ אחרי ש יימו ללמוד. אז תארו לכמ מה עושה לי הידיעה שבקרוב תתכנ "ועדת ההערכה השנתית" בשמיימ, תפתח את התיק האישי שלי ותבדוק אמ יש הצדקה להאריכ לי את החוזה. ב ופ התיכונ, הדיבור היה שאינ באמת תיק אישי שהולכ איתנו לכל החיימ. אלא שמתברר שהמ פשוט לא היו מכותבימ למחלקת משא בי אנוש של הקב"ה. כי ברקע האמוני שלי, המילימ "מי יחיה ומי ימות" הנ הרבה יותר ממטאפורה. ומה כבר אני מבקשת - לקבל מראש את טיוטת גזר הדינ כדי לעבור עליה עמ עורכ דינ טוב, ולבדוק אמ אפשר להכני כמה תיקונימ לפני החתימה? • שלא תבינו לא נכונ, אני אוהבת את תקו פת החגימ. טוב, פעמ אולי אהבתי אותה יותר. חיכיתי להקלה שמגיעה אחרי יומ הכיפורימ, לרגע המזוקק הזה של אחרי הצומ, לתחושה שאפשר לחזור לנשומ. היומ אנחנו כבר יודעימ שגמ אחרי שנעבור את שמחת תורה, הנשימה לא בהכרח תחזור להיות דירה. השנימ האחרונות לימדו אותנו שאפשר לחגוג, לכאוב ולדאוג באותה נשימה, ושגמ ללב הישראלי יש כנראה מצב אוטומט. משהו קרה לנו. רואימ לנו את זה על הפנימ, אבל עוד יותר מככ על פני הדור. זה שמגיע בלילות האחרונימ ל ליחות בירושלימ. צעי רימ וצעירות שמבקרימ בכותל המערבי, חלקמ אולי בפעמ הראשונה. המ מתפללימ, מתרג שימ וכנ, גמ מצלמימ תמונה ל טורי, כאילו ששערי שמיימ נפתחימ היומ באמצעות זיהוי פנימ. ברשת כבר מתנהל הדיונ הקבוע: האמ המ באמת מתחזקימ או רק נכנ ו לאיזה טרנד. ואני אומרת: הניחו להמ להיכנ . לא כל מי שמגיע לכותל, חייב לצאת ממנו עמ תשובה. לפעמימ די בככ שמצא מקומ בטוח לשאול בו שאלה. כי תשובות נותנות לנו תחושה ש יימנו. שאלות מזכירות לנו שאפשר ומותר להתחיל. ואולי זו עבודת הימימ האלה: פחות לשכנע את בית דינ של מעלה שצדקנו, ופחות לערער על מי שחושב אחרת. ליחה אינה ני וח יפה לטעות, אלא הנכונות לוותר על להיות צוד קימ, כדי להיות טובימ. אז השנה אני לא מבקשת תיק נקי. רק קצת פחות שיפוטיות וקצת יותר ענווה. כי לפני שבית הדינ של מעלה פותח את התיק שלנו, אולי כדאי שנמהר קצת פחות "לפתוח תיקימ" • אחד לשני. Shirielgavish@gmail.com שירי גרין אלגביש | עכשיו טורי צעירים מגיעים לסליחות, מתפללים, מתרגשים וכן, גם מצלמים סטורי. ברשת כבר שואלים אם זה רק טרנד. הניחו להם להיכנס. לא כל מי שבא לכותל, חייב לצאת ממנו עם תשובה 90 צילום: חיים גולדברג, פלאש סליחה, אני רק שאלה